יום רביעי, 29 ביולי 2015

עובדה: מי שלא נצמד לימין מסתכן בחרם חברתי.

גם כשאתם הולכים ברגל, אתם צריכים להיצמד לימין.

תכלס, קשה לי להאמין שאני כותב על זה משהו אבל גיליתי לאחרונה שהנושא מפריע לי ממש, בעיקר כשאני יוצא לרוץ (לא שזה קורה הרבה...).

מי מאיתנו לא מכיר את הסיטואציה המעצבנת בה אנחנו הולכים ברחוב ומולנו מגיע אדם שהולך בכיוון הנגדי ומאותו רגע נוצר מעין ריקוד מפגר של שני הצדדים שמזכיר את הדריבלים של מסי, שמטרתו היא להבין לאיזה צד כל אחד מאיתנו יזוז כדי שלא ניתקע אחד בשני?
או לחליפין כשאנחנו רצים ומלפנינו הולך מישהו באמצע המדרכה על 0.0000000001 קמ"ש ואנחנו נאלצים לנתר הצידה לכביש בווירטואוזיות תוך כדי סיכון חיינו, רק כדי לא לעצור את הריצה באמצע?

אמנם עדיין לא הגענו למצב בו המדינה מגדירה חוקים להליכה וריצה ברחוב על פי חוקי הנסיעה בכביש (למרות שבקצב שאנשים משריצים פה אולי נגיע גם לזה), אך עד שנגיע לשם נצטרך לפעול על פי קודים חברתיים מסוימים (לא, אני לא חסיד גדול של קודים חברתיים אבל במקרה הנוכחי זה נראה לי הכרחי).



אז מה הסיבה לבעיה הזאת?

בגדול, את חלק גדול מהאנשים זה לא באמת מעניין מה קורה עם אנשים אחרים ומבחינתם כל עוד הם לא עוברים על החוק (ושלא נטעה, החוק לא באמת מעניין אותם אלא העונש הקבוע בחוק) אז כל שאר העולם יכול לשבת להם על הזין.
חלק נוסף מהאנשים, ולא בדיוק קטן לצערנו, הוא פשוט טיפש ולא מבין שמאמץ קטן שלו למען אנשים אחרים יביא בסוף בתמונה הגדולה לשיפור גדול במצבו (זה פלוס מינוס אותם אנשים שנוסעים באמצע הנתיב ולא מפנים לך את ה-60 ס"מ שאתה צריך כדי לעבור עם האופנוע).

ואיך פותרים את המצב המעצבן?

אני מניח שזה לא יפתיע אתכם, אבל הפתרון הוא להיצמד לימין.
כשאתם הולכים ברחוב, כשאתם עולים במדרגות, כשאתם רצים על הטיילת, כשאתם רוכבים על אופניים, כשאתם נכנסים למעלית, כשאתם עושים על האש, כשאתם מפליצים, כשאתם צופים בשובר שורות, תמיד - תיצמדו לימין.
ואם קרה ומישהו מגיע בדיוק מולכם, מה הכיוון אליו כל אחד מכן צריך לפנות אוטומטית? נכון, ימינה.
זה לא אמור לדרוש מכם מאמץ מיוחד, זה לא צריך לשנות את סדר היום שלכם, זה אפילו לא אמור להיות משהו שאתם חושבים עליו, זה פשוט צריך להיות שם, בתת מודע שלכם, באוטומט שלכם. 
אם כל השנאה שלי לעובדה שנהיינו סוג של רובוטים באורח החיים שלנו, בנושא הספציפי אני אהיה רובוט בשמחה כדי להימנע מעוד רוכב אופניים שמרסק לי את הכתף כי הוא החליט שכל הטיילת שייכת לו.

ומה קורה אם אתם נתקלים באנשים שלא מיישמים את הכלל המתבקש?

תחרימו אותם.
כמו בכיתה ד'.
פשוט תתעלמו מהם או תקראו להם בשמות או תכניסו אותם לצפרדע של המחזור נייר.
גם כאפה לצוואר מדי פעם או ציקלאווין במצח יעשו את העבודה.

אם מישהו מגיע מולכם ברחוב, וכשאתם זזים ימינה הוא זז שמאלה ולא אוטומטית ימינה כמו שמצופה ממנו, תבעטו לו בביצים.
אם אותו מישהו הולך באותו כיוון שלכם מלפניכם וחוסם לכם באנוכיות את המעבר, תלבשו בזריזות את מדי הפוטבול שלכם ותקלו אותו בצלעות.

אולי בכלל צריך לפתוח לאנשים קורס בהליכה?
ולחלק להם רישיון לצאת החוצה מהבית?

מה שבטוח, זה דורש התייחסות ומאמץ משותף של כולנו.
בהצלחה!


*** אם מישהו חושב לכתוב תגובה רצינית למאמר הזה הוא באמת אבל באמת סתום....  

יום חמישי, 12 בספטמבר 2013

טבעונות - מנקודת מבט של קרניבור אמיתי


טבעונים... איכשהו, בכמה שנים האחרונות, הכמות שלהם עלתה בצורה דרסטית.
יכול להיות שזה שזה בגלל גארי, אני דווקא חושב שזה בגלל שרק לאחרונה התחילו לחשוף את האמת שמאחורי תעשיית הבשר, חלב וביצים בעולם, ואנשים פתאום התחילו להבין שהארוחה שלהם הלכה פעם.
נתחיל מזה שאין לי שום דבר נגד טבעונים או טבעונות, אני באופן כללי חושב שכל בנאדם שמוכן לעשות שינוי דרסטי בחייו כדי להתאים אותם לאידיאולוגיה שלו - ראוי להערכה, אני אפילו סבבה עם העובדה שהם נוהגים להביע את דעתם גם מול מי שלא רוצה לשמוע (למרות שמטיפנות היא אחת התכונות הפחות אהודות עלי), כי הם רואים את את עצמם כמגנים על החלשים, אז זכותם.
לאור העובדה שהנושא מעסיק אותי מאד בשנה האחרונה מבחינה ערכית, אני ינסה לשפוך על רגל אחת את נקודת המבט שלי. מיותר לציין שזה קצת חופר...
חבריי הטבעונים - אין שום מטרה לפגוע.


״בני אדם לא אמורים לאכול בעלי חיים״
מה זה בכלל ״אמורים״? ברוב הדיונים שהיו לי בנושא, העלו בפני את הטענה שבני האדם הם לא קרניבורים, וגוף האדם לא נועד לאכילת בשר.
וואללה, לשמחתי הרבה אני לא מדען ואני לא באמת יודע להגיד אם בשר מזיק לגוף שלנו או לא. בואו נצא רגע מנקודת הנחה שהוא כן מזיק לנו לבריאות (ונתעלם מהעובדה שמי שלא צורך בשר זקוק ל״תחליפים״...חשוד?!). לצערנו הרב, חלק גדול מהפעולות שאנחנו עושים ומהמוצרים שאנחנו צורכים לא תורמים לנו יותר מדי לבריאות... מנהיגה במכונית ועד לשתיית אלכוהול. אז כנראה בריאות היא לא בדיוק המניע העיקרי שלנו בחיים..
בני האדם הם סוג של בעל חיים. ואת הטענה הזאת אני שומע בעיקר מטבעונים. אז בואו נדמיין סיטואציה לא סבירה - כל החזירים בעולם פתאום מתחילים לרקוד גנגנם סטייל. 5 פעמים ביום בשעות קבועות. כנראה שבכמה עשורים הקרובים זה יראה לנו מוזר, אבל אחרי זמן מסוים אף אחד כבר לא יגיד ״חזירים לא אמורים לרקוד״, כי חזיר זה חיה וככה הטבע יצר אותו, בצורה שבה בשלב מסוים באבולוציה הוא יתחיל לרקוד.
אז בואו נחזור למציאות. בני אדם התחילו (שוב, לטענת הטבעונים) כאוכלי צמחים, ומשלב מסוים הם התחילו לצוד ולאכול בשר. איך אפשר להגיד שהמעבר הזה לא טבעי?!? הוא כן טבעי, כי הוא קרה. 
ולגבי הטענה שאומרת כי אנחנו כבר לא צדים את בעלי החיים, אנחנו מגדלים אותם מראש לשחיטה - טענה נכונה לגמרי. אבל גם זה, ע״פ הטענה שבני האדם הם חיות בעצמם, טבעי לחלוטין.


״בשר זה רצח, כל אדם בעל מוסר יפסיק לאכול בעלי חיים, חלב וביצים״
מוסר... מילה מדהימה. אולי אחת המילים האהובות עלי בעולם. בעיקר בגלל שזאת אחת המילים היחידות שלא תקבל את אותה הגדרה בדיוק מפי שני אנשים שונים. כל אחד תופס אותה בצורה אחרת, והפריסה של ההגדרות שלה היא אינסופית. 
אחד חושב שלהרוג אנשים חפים מפשע זה הדבר הכי לא מוסרי בעולם, השני חושב שזה כל כך מוסרי שזה יסדר לו 72 בתולות.
אחד חושב שלהעלים מס זה לא מוסרי כי תשלום מס זה החובה שלו כלפי החברה, השני חושב שזה מוסרי מאד כי אתה דופק את המערכת שדופקת אותך.
אז איך אפשר לתת הגדרה כללית, או אפילו הגדרה של חברה מסוימת למילה הזאת? אי אפשר. כל אחד מחליט מהו סולם הערכים שמנחה אותו. 
ובנקודה הזאת אני בדרך כלל שומע את הטענה ״להרוג זה קו אדום״. נתחיל מזה שאני לחלוטין לא מתנער מההגדרה ״להרוג״. אנחנו חד משמעית הורגים חיות. אבל האם באמת קיים דבר כזה "קו אדום"?
כמו שאני רואה את זה, כל אחד מאיתנו, תחת נסיבות מסוימות, היה מוכן גם להרוג בנאדם. רובנו היינו צריכים להגיע למצב קיצוני שבו מאיימים על בן משפחה או חבר שלנו, חלק קטן מאיתנו היה מוכן להרוג כדי לקבל מליון שקל.
בני האדם לאורך ההיסטוריה הרגו אחד את השני בקרבות ומלחמות בשביל דברים הרבה פחות חשובים מאוכל.
אז אם אנחנו מוכנים להרוג אחד השני (תחת נסיבות מסוימות), לא מפתיע שאנחנו מוכנים להרוג יצורים חיים אחרים. דרך אגב, גם אם נפסיק לשחוט ולאכול אותם, אנחנו עדיין הורגים אותם, רק מהעובדה שאנחנו מזהמים את האוויר שלהם ומשתלטים להם על אזורי המחיה. בני אדם יכלו לחיות בשיתוף עם שאר בעלי החיים, אבל לאור הטבע שלנו, השתלטנו על כדור הארץ והרסנו הכל בדרך. אנחנו יכולים להגיד על עצמנו שאנחנו לא מוסריים? אנחנו המצאנו את המושג הזה! 
אנחנו מי שאנחנו, אם אלוהים (או מה שזה לא יהיה) היה רוצה משהו אחר מאיתנו, הוא היה יוצר אותנו אחרת.
דרך אגב, אני חד משמעית מרגיש התלבטות מוסרית כשאני אוכל בשר, אבל ממשיך עם זה כי זה מהווה חלק יותר מדי חשוב בחיים שלי. מה שבטוח, אי אפשר לשפוט את רמות המוסר של אדם אחר, כי המוסר שלו בוודאות מוחלטת יהיה שונה משלך.

״אפשר להסתדר גם בלי בשר״
אין ספק בכלל. אפשר להסתדר בלי בשר. אפשר להסתדר גם בלי נעליים ומכונית.
להסתדר זאת מילה נרדפת ללשרוד. כבר הוכחנו שכדי לשרוד לא צריך יותר ממערה, קרשים, ושיח חובזה.
אבל פה נכנסים כבר לשאלות פילוסופיות כמו ״למה אנחנו חיים?״. 
אז אחרי שחיפשנו וחיפשנו אחרי איזושהי מטרה נעלה שלשמה יצרו אותנו, וכמובן שלא מצאנו, נשאר לנו רק להמציא לעצמנו תכלית מסוימת. חלקינו בחרנו להאמין כי אנחנו פה רק כשלב ביניים עד למעבר לעולם יותר טוב, וחלקינו האינטליגנטי מאמין שאנחנו חיים פעם אחת בלבד, ולכן כדאי לנצל את זה.
אז מי מאיתנו שהחליט שהתכלית שלו מסתכמת בלחיות כדי לשרוד ולהמשיך את שם המשפחה שלו, יכול בכיף להעביר את חייו בלי דירה, מכונית, בשר, טיולים, עישון, טיסות, סקס למטרות הנאה, סרטים, מוזיקה וכו׳..
כמובן שאף אחד לא מכיר מישהו כזה, מהסיבה הפשוטה שלשרוד כבר מזמן לא מספיק לנו. אנחנו מחפשים משהו אחר. רובנו קוראים לזה ״אושר״ (למרות שמעטים מאיתנו יודעים להגדיר אותו). 
אני למשל, כמו רובנו, פשוט משתדל לעשות כמה שיותר דברים שאני אוהב. בעיקר בגלל שאני לא רואה טעם ותכלית בלעשות משהו שאני לא אוהב.
רצה הגורל, והדבר שאני הכי אוהב לעשות בעולם זה לאכול...מבחינתי זאת אחת ההנאות הטובות ביותר שיש לעולם להציע.
וכמובן שכשאני אומר לאכול, אני מתכוון לאוכל טעים, כי אם האוכל לא טעים אז הוא כבר לא לצרכי הנאה, הוא לצורכי הישרדות, וכבר סיכמנו שזה לא מספיק.
אז כמובן שאני יכול ״להסתדר״ עם אכילת קינואה ומלפפונים, אבל אני ממש לא אוכל כדי לחיות, אני חי כדי לאכול.
***מיותר לציין כמובן שאוכל טוב בוודאות כולל בתוכו בעל חיים/מוצר חלב, והמקרים הבודדים היוצאי דופן מעטים ושוליים מדי.***
אז יבואו ויגידו - יש הנאות אחרות בחיים, למען המוסר אפשר לוותר על ההנאה של האוכל. אז זה נכון. יש אנשים שיכולים לוותר על אוכל טוב, כי הם גם ככה לא מתלהבים ממנו יותר מדי. אבל האם למען המוסר נוותר גם על נהיגה במכוניות כדי לא לזהם את כדור הארץ? האם למען המוסר נפסיק להתרבות, כי ברגע שבני האדם ייעלמו מהעולם שאר בעלי החיים יוכלו לחיות כאן בשקט?
אין פה תשובה נכונה או לא נכונה.


לסיכום, לדעתי צריך להבין ולהפנים שאנחנו, בני האדם, מתוך הטבע שלנו, הורסים ומשתלטים על כל מה שקורה סביבינו. אפשר לשנוא את זה, אפשר לקרוא לזה אכזריות, אבל זה מי שאנחנו.
אותם אנשים שבחרו ללכת נגד הטבע האנושי כדי לחיות על פי הקווים המוסריים שלהם, אתם בהחלט משהו מיוחד, רק חשוב שתזכרו שמוסר הוא לא אקסיומה והגדרתו משתנה בין אדם לאדם.
ולגבי חבריי הקרניבורים - אני ממליץ לכם לשאול את עצמכם שאלות, לקרוא כתבות ולהטיל ספק, כי להעמיד פנים כאילו לא מדובר בהרג זאת נאיביות ואטימות, ולעשות משהו רק מתוך הרגל זה אף פעם לא חיובי.

צום קל ומצחיק לכולם!




יום שלישי, 10 בספטמבר 2013

שפה לפלצנים בלבד - האנשים שמתעקשים לתקן לנו את העברית.

"שתי אנשים יאללה תעביר לי את המצית ואיפה תלך?!?"

כל האנשים שקראו עכשיו את המשפט הזה מתחלקים באופן אוטומטי ל2 קבוצות:
הקבוצה הראשונה, שהיא הקבוצה האינטליגנטית, שואלת את עצמה ״מה לעזאזל הסיפור/הקשר/הרעיון במשפט הזה?!?״, בעוד הקבוצה השנייה, שהיא הקבוצה הפלצנית, בכלל לא שמה לב לחוסר הרצף הרעיוני במשפט והיא בכלל מתעסקת בזה שאנשים זה שני ולא שתי, אומרים מצת ולא מצית, ו״איפה תלך״ זה משפט עם תחביר שגוי.

נשאלת השאלה - איך לעזאזל נוצרה אותה קבוצת פלצנים שמרגישים צורך לתקן אותך בזוטות חסרות משמעות בכל רגע נתון?
למה זה כל כך מפריע להם, ויותר מזה, למה הם לא שומרים את זה לעצמם?

כדי למצוא את התשובה, צריך להיכנס קצת לעומק של הדברים, ולהתחיל מהשאלה הבסיסית ביותר - למה צריך שפה, ואיך היא נוצרה?

שפה היא כלי להעברת מסרים.
לכל בעלי החיים בלי יוצא מן הכלל יש אחת כזאת, ולבני האדם, שמחזיקים בגאווה גדולה בתכונה המבורכת של לרצות תמיד להיות שונים אחד מהשני, יש מאות כאלה.
כמו שאר בעלי החיים, בני האדם התחילו עם שפה שמספר המסרים שאפשר להעביר באמצעותה הוא מאד מצומצם, וככל שהתקדמנו עם האבולוציה הבנו שדפיקות על החזה ונהמות כבר לא מספקות את הסחורה ואם מוגה רוצה לבקש מבוגה שיוסיף עוד כפית של סוכר לעוגה זה ממש לא סביר שהוא יצייר לו את זה על הקיר.

אז גילינו שאנחנו מסוגלים להוציא עיצורים מתוחכמים יותר מהפה, והמצאנו מילים.
ולאור הצורך שלנו להיות מיוחדים, התחלקנו לקבוצות כאשר כל קבוצה המציאה קבוצת מילים משלה (אם תרצו - סיפור מגדל בבל השקרי).

ומאז, כל הקונספט הזה שנקרא שפה, עבר שינוי תרבותי שהסיט אותו לחלוטין מהמטרה הראשונית שלו.
אם פעם השפה הייתה כלי לתקשורת ולהעברת מסרים, היום בעיני רבים היא הפכה ל2 דברים שונים לחלוטין.

הראשון, הוא תפקיד השפה כסממן לאומי. הצרפתי מרגיש שהצרפתית מייצגת אותו והאנגלי מרגיש גאווה על כך שכל העולם מכיר את השפה שהוא המציא, ומרגיש כעס על זה שהאמריקאי לא מבטא נכון את המילים. השפה הפכה לדגל, להמנון, לצבעי המדינה, לתרבות.

השני, הוא תפקיד השפה כסמל סטטוס למעמד חברתי. הרעיון של משלב לשוני גבוה נוצר מלכתחילה (בכל השפות) ככלי להבדלה בין מעמדות, כי לא הגיוני שלורד ידבר באותו סגנון ומשלב כמו כורה פחם, והדבר נשאר עד היום, כאשר ישנן מילים שרק אנשים מסוימים משתמשים בהן, כדי להבליט את היותם חכמים יותר/עשירים יותר/טובים יותר.

חברי הקבוצה הפלצנית לא אשמים בראייה המעוותת שלהם לגבי השפה, ככה חינכו אותם. ובגלל זה, כאשר הם מדברים, הם לא מדברים רק כדי להעביר מסר, הם מדברים כדי להחיות ולחזק את השפה העברית, ובכך (בעיניהם) להעצים את הגאווה הלאומית. 
האמת? עם אנשים כאלה אני יכול לחיות בשלום. המטרה בסופו של דבר היא מובנת וראויה להערכה, למרות שהאמצעי לדעתי הוא שגוי לחלוטין, שכן ישראלי לא נמדד על פי תקניות העברית שלו, יש אנשים פה שלא מדברים עברית בכלל שלטעמי הם הרבה יותר ישראלים מאחרים שמדברים שוטף.
אליעזר בן יהודה אמר - "שני הדברים שבלעדיהם לא יהיו היהודים לעם: הארץ והלשון". לא שאני בעד הבדלנות הזאת, אבל גם אם כן, אי אפשר להגיד שבנאדם שלא מוריד את הדגש בבגדכפ"ת לא מדבר את הלשון היהודית. הוא פשוט מעדכן אותה.

עם החלק השני של הקבוצה הפלצנית דווקא יש לי בעיה גדולה, כי מי שמרגיש שהוא צריך לשנות את נוסח הדיבור שלו כדי להבליט את היכולות השכליות או המעמד שלו, הוא לא יותר מעלוב נפש בעיני.
אם בנאדם יבוא אלי ויציע לי לשחק איתו משחק באישקוקה, אני לא אגיד לעצמי "וואו איזה בנאדם חכם עומד מולי, אני אשמח לשחק איתו שחמט ועל הדרך לתת לו להאיר אותי עם הידע הרחב שלו", סביר יותר שאני אצעק "יצור מהASSSSSSSSS" ואלך לי לדרכי.

ונקודה נוספת למחשבה - מי מחליט מהי "עברית נכונה"? האם אותם אנשים שיושבים באקדמיה ללשון הם נבחרי ציבור? האם הם קיבלו מנדט ממישהו? את השפה, העם מייצר. אם עכשיו כל המדינה תתחיל להגיד "בלבושבוש" במקום שעון, "בלבושבוש" תהיה מילה נרדפת עברית תקנית לשעון, אם האקדמיה תרצה ואם לא.
מה שאומר שאם (נניח) לרוב המדינה יהיה יותר נוח פתאום להגיד "עשר כוכבים", אז כוכב בעברית יהפוך לנקבה, או שיקבל התייחסות של שם עצם יוצא דופן.

אז הבנו למה יש אנשים שטעויות דקדוקיות בעברית מפריעות להם, אנשים ששכחו מהו תפקידה האמיתי של השפה ושלא מבינים שאם המסר עבר - השפה עשתה את העבודה שלה. 
אבל למה, למען השם, הם מרגישים צורך לתקן אותנו?!?

זה כמובן נובע מהצורך של אנשים להפגין ידע, ואולי גם מהצורך שלהם לחנך את כל העולם. כמובן שהם לא יודו בזה ותמיד ישתמשו בטענות טיפשיות כמו ״זה צורם לי באוזן״, ואנחנו מצידנו נחשוב על הדרך הכי מקורית שבה נוכל להרוג אותם.


אז לסיכום, תנסו להתעסק בעיקר, יש לנו את השפה הכי מגניבה בעולם וחבל שסתם נהפוך אותה למשהו שמעיק לנו על החיים, כל עוד המסר עבר זה לא משנה איך הוא עבר, ואם מישהו אומר שניים במקום שתיים והוא לא ביקש ממכם מראש להיות המורים שלו ללשון אז תסתמו באלגנטיות את הפה,

ובשורה התחתונה,
תנו לדבר בשקט.



המועצה לשלום המוח.



יום שבת, 6 באפריל 2013

שביל הגולן - מפסטנים בארץ, מרגישים בתאילנד.

"היא נכנסה למועדון, אבל הוציאה לכולם את העיניים" (ציטוט מתוך הפואמה המפורסמת של גדולי משוררי הדור)

אפטר פסח שמח לכולם וחזרה טובה לשגרה (ממש) !

הסיפור של היום התרחש בכלל באוקטובר, ולקח לי המון זמן להושיב את עצמי לכתוב אותו כי אני עצלן מוצהר.
תודה מיוחדת ליוני שהזכיר לי את מאורעות הטיול.

והנה זה מתחיל:

28-29.9 - סופ"ש עם דני, דיינה, דוני וכו':
אז אחרי המון תכנונים, ארגונים, שריונים, בכיונים ודיונים, יצאנו בשישי בבוקר אני, אלעד, יוני, דרהי, ניצן, אורי ורווי, מגני תקווה הבירה לכיוון דפנה - מקום מגוריו של אלעד בעמק החולה.
כמובן שהיציאה התעכבה תודות לניצן שנזכרה במשהו שהיא צריכה לעשות ברגע האחרון - דבר שבאופן לא מפתיע ניבא את העתיד לבוא.

אחרי הנסיעה הארוכה התמקמנו בדירת חצי חדר של אלעד, מקום שאמור לאכלס במקרה הטוב 2 בני אדם, והלכנו משם ל"מחלק" (שם שהמציאו הסטודנטים הwanabe מקומיים למעין שכר המחלק את נחל דן לשניים), לקצת טבילה קפואה ודלקת ריאות.

את היומיים הבאים העברנו בקניית אוכל, ציוד, צפייה בסרטים, אכילה בהמבורגריה הטובה ביותר בארץ (קלומפוס) ובהמון המון רביצה.

2 אנקדוטות מהיומיים האלו, שסיפקו המון חומר לטיול:

- בלילה הראשון יוני מספר לנו על שיר חדש שהשמיעו לו - "תאילנד" של הultras. אחרי דיון מעמיק על כל הטרנד החדש בארץ של שירי ה"בא לך עלי בא לי בא לי עליך" למיניהם, אנו מחליטים לשמוע את השיר המדובר, ומגלים את השיר הכי סתום שנוצר בעשור האחרון. מיותר לציין שהשיר הטיפשי הפך להמנון שלנו במשך כל הטיול.

- ביום שבת אני ואלעד יצאנו לריצה, לקראת הסוף פגשנו 2 בנות שהסתובבו להן במטעים של קיבוץ דן בערב עם בגד ים ("שכחנו" את הבגדים באוטו). אחרי היכרות בסיסית שבמהלכה 2 הפקאצות דחפו את המשפט "חיים בזרם" איזה 20 פעמים, הן הסבירו לנו שלטיולים שלהן קוראים (מי אלו האנשים שקוראים, אני עדיין שואל את עצמי) "סופ"ש עם dani וdeni" (קיצור של עדן ודנה, או שמה זה לא כל כך קיצור, כי יש פה בדיוק את אותו מספר הברות).
גם פה לא יכולנו לפסוח בבגרות על העניין, וכך יצא שבמשך 8 ימים קראנו אחד לשני בכל מיני הטיות של "דנה" (dani,deni, דיינה, דינה, דאניה, דוני, דנה, סודני והדני הענק). נחשו מי היה הדני הענק.

בלילה השני יהב הצטרף, ואחר עוד לילה של הידחסות של שמונה אנשים בדירת יחיד, התחיל הטיול.

30.9 - יום ראשון בשביל הגולן - מקופות אתר החרמון לתל קצעה:
בבוקר יצאנו עם מונית לכיוון אתר החרמון, משם התחלנו ירידה בנחל גובתה , עד לחיבור עם הכביש העולה לכיוון נמרוד.
את הירידה המעצבנת הנעים לנו דרהי עם המיני גיטרה (שבאופן מפתיע לא ניתן לה שם).
ההגעה לנמרוד הייתה משעשעת, כי ציפינו שיהיה שם משהו לקנות, אך מדובר בסך הכל ב2 אוהלים וחצי זרוקים בצורה רנדומלית בשומקום.
אחרי שהקפנו עם השביל את מעוז הכנאפה הבלתי מעורער (מסעדה), הגענו לברכת רם היפה - מאגר מים שבעצם נמצא מעל לוע של הר געש, שם אכלנו צהריים (האמת שהיינו כל כך שבורים מהמשקל והלכנו כל כך לאט שהארוחה הזאת הייתה באיזה 3).
משם המשכנו עד לתל קצעה, שם הקמנו את חניון הלילה, והעברנו ערב סביב המדורה של אורז, גיטרה ואיפה תלך.

נמרוד
1.10 - יום שני בשביל הגולן - מתל קצעה למרום גולן:
פתחנו את היום בטיפוס להר אודם, ואחרי שגילינו כי בבסיס למעלה אין נפש חיה ולאור העובדה שהיינו חייבים למלא מים, ירדנו למטה לתוך הישוב אודם (טוב נו, גם רצינו קולה קרה).
השערים כמובן היו סגורים וטיפוס מן הסתם עדיף על הליכה של ק"מ לשער הראשי, נכנסנו לישוב והתמקמנו במדשאה לארוחת בוקר.
הצרכנייה לצערנו הייתה סגורה (היה איזה חג או משו, לא מבין בזה) ונאלצנו להתפשר על הריטואל הרגיל של נייצ'ר וואלי עם נוטלה וסקיפי.
היציאה מאודם הייתה קצת בעייתית, כי מהשער שהיה פתוח היינו צריכים להקיף את כל הישוב כדי לחזור לשביל, בדרך מבולדרת ולא לגיטימית בעליל.
אחרי חזרה לשביל ומעבר באנדרטה לחללי פלס"ר 7, הגענו למרגלות הר החרמונית, שם נכסף לעיננו אחד ממצבורי הזבל הגדולים בגולן. יפה בסך הכל.
התחלנו לעלות לאט ובזהירות לחרמונית, הנוף לכיוון סוריה עוצר נשימה, למרות הערפל המעצבן שנפל עלינו באותו יום.
הגענו לאנדרטת עוז 77, המשקיפה על עמק הבכא, שם עצרנו לארוחת צהריים והצטיידנו אצל הבדואי בקולה, לבנה ועוד ממרח לא ברור שיהב הגדיר באופן די מדויק - "אלוקות".
מזג האוויר החליט להתעלל בנו קצת, והתבטא ברוחות פסיכיות וטיפה גשמים, שליוו אותנו מהאנדרטה עד לסוף היום.
הירידה משם הייתה די מתונה, ולמרות שהשעה כבר הייתה יחסית מאוחרת החלטנו לוותר על התענוג של לישון בבאב אל הוא הנמצא לצד מאגר בנטל, ולהמשיך עד לישוב מרום גולן, שם דודה של איה (שהצטרפה אלינו באותו ערב) חיכתה לנו עם מפתחות למועדון.
אחרי עליה לא פשוטה לישוב, התמקמנו במועדון, עשינו מקלחת כיורים, הזמנו פיצה (חלק הלכו למסעדת הבוקרים המפורסמת) וסיימנו את היום בצפייה באחת מהתכניות המזעזעות של ימינו - "אלוף העברית" - תחרות חסרת אחריות המאגדת ילדים מסכנים שלא שפר עליהם גורלם ומאלצת אותם לחזק את תדמיתם היצורית באופן שיצלק את נפשם עד סוף ימי חייהם.

מאגר בנטל
2.10 - יום שלישי בשביל הגולן - ממרום גולן לעין זיוון:
פתחנו את היום ב"ארוחת בוקר מלונאית" באדיבות דודה של איה,ויצאנו לדרך.
לא כך כך ידענו עד לאן נלך באותו יום, והאמירה הרווחת הייתה "נגיע לעין זיוון ונחליט". כאילו שלא היה ברור שנישאר שם.
קצת אחרי היציאה ממרום גולן התפצלנו, חצי עלו להר בנטל וחצי נשארו למטה עם הציוד.
מההר יש תצפית נהדרת של 360 מעלות, אך לצערנו האובך היה כבד מדי מדי באותו יום... לא נורא!
את הירידה בחזרה עשינו con dedo, חברנו לחצי העצלן והמשכנו לעין זיוון.
באמצע הדרך פתאום אנחנו פוגשים את נאפו! גדול.
בהגעה לעין זיוון ביטלנו כל מחשבה על להמשיך הלאה באותו יום, הקמנו מאהל ואכלנו ארוחת ערב משוגעת של בולונז מפחיד.

מרום גולן
3.10 - יום רביעי בשביל הגולן - מעין זיוון לקשת:
למען האמת מדובר ביום הליכה די משעמם, כי כמעט כולו לצד כביש 98 העובר את כל הגולן.
החיתוך היחיד המעניין בו הוא העליה להר חזק, בשמורת רכס בשנית, שמורה נחמדה מאד הנמצאת ממזרח לכביש ליד הישוב אלוני הבשן.
אחרי העליה להר והקפה שהחזירה אותנו לכביש 98, עצרנו ליד מתקן מקורות לארוחת צהריים.
החלטנו שעד הישוב קשת נמשיך בדרך הקצרה ביותר האפשרית, כי המשך השביל קצת מעפן בחלק הזה... אני ויהב דאגנו ללכת אחרונים, וכך לפי חוק הכלים השלובים תפסנו טרמפ ראשונים עד לחרבת חשניה, שם חיכינו לשאר החבר'ה בהריסות של מסגד לצד הכביש.
אחרי שכולם הגיעו (חלק con dedo וחלק ברגל) המשכנו ביחד ברגל לישוב קשת, שם עשינו קניות וחיפשנו מקום לישון בו.
אחרי חיפושים נרחבים בישוב, שכללו כניסה למועדון הנוער שם פגשנו 2 ילדים בכיתה ד' שעישנו נרגילה ושיחקו משחק לא ברור עם ז'יטונים של פוקר ופצץ של פוגים, הגענו לבית ספר שדה, שם האחראי לקח מאיתנו 30 שקל לאדם תמורת מזרן (!!!).
אחרי עוד ארוחת ערב נחמדה וזלילת עוגיות "פפושדו", צילמנו קאבר איכותי ל"תאילנד" (אותו אתם מוזמנים לראות בקישור הבא: http://www.youtube.com/watch?v=9jRxUiYcVP0) והלכנו לישון על מזרנים כמו מלכים.

קירות המסגד בחרבת חשניה - בטיחותי!
4.10 - יום חמישי בשביל הגולן - מקשת עד לחניון נחל דליות:
את ההליכה התחלנו מאוחר יחסית (לניצן הייתה ציפורן חודרנית והיא רצתה לראות רופא, למרות העובדה שדרהי היה נגד הדרכה במדור טראומה בקורס חובשים, הכשרה מספקת לחלוטין לצורך המקרה), וכבר בתחילת ההליכה יוני חטף עקיצה מצרעה (אולי זוהי נקודת המפנה שתצמיד לו את הכינוי "יוני ביש-מזל").
ההליכה כולה הייתה בטח פתוח לחלוטין בלי טיפת צל, ביום (דווקא היום) שמשי לחלוטין.
איזה חום! בדרכינו עברנו בחרבת פרג, ואם אל דנניר, והגעה לנחל דליות התחלנו לסטות מערבה, עד למאגר דליות היפיפה, אחת הנקודות היחידות שהצליחו להשכיח ממני את העונה הלא טובה בכלל שבחרנו לטייל בה.
בצומת דליות נפרדנו מאיה, והתמקמנו בחניון הלילה שקרוב לכביש, שם פגשנו את אבא של יהב (עם חבריו), והעברנו לילה של שינה-לא שינה תודות לחבורת הערסים שהתמקמה בחניון ולא סתמה את הפה עד 3 לפנות בוקר.

מאגר דליות
5.10 - יום שישי בשביל הגולן - מחניון נחל דליות למסעדת מור וקינמון:
בעת יציאתנו למסלול דאגנו להשכים עם גיטרה וסירים את חברינו הערסים שהנעימו את זמנינו בלילה, התחלנו ללכת דרומה לכיוון מאגר סמך, משם ירדנו עם נחל סמך כאשר אנו הולכים לצידו בסמוך לישוב נטור, שם פגשנו את אורי ורווי שתפסו לשם טרמפ.
השביל נפרד מנחל סמך וממשיך יותר דרומה, ומגיע לכביש 789, משם חתכנו עד לחניון הלילה הנמצא בסמוך למסעדת "מור וקינמון", שמסתבר שכבר אינה פעילה (כמעט הכל הרוס שם).
שלחנו את דרהי ואורי למלא מים + לעשות קניות, בזמן שהתחלנו לבשל את ארוחת הערב, משתדלים בכל כוחנו לא לחלל את גברת שבת.
הגשר הסורי - נחל סמך

6.10 - יום שביעי בשביל הגולן - ממסעדת מור וקינמון למבוא חמה:
נפרדנו מדרהי, אורי, רווי וניצן שהחליטו לחתוך לכנרת, המשכנו אני, אלעד ויוני בעליה לכיוון מצפה אופיר.
אחד הדברים הכי כיפים בטיול הארוך הזה, הוא לראות את הכנרת בפעם הראשונה (בטיול כמובן). ההליכה מלווה בתצפית מתמדת לכנרת, עד שהשביל מתחיל לזלוג לכיוון גבעת יואב, שם עצרנו במגורי התאילנדים להתרעננות, ופגשנו 3 ילדים רבאקיסטים עם תד"לים שעשו גם הם את השביל.
ההליכה לוותה בפיסטונים by definition, ובשמש הכי חזקה שהייתה לנו בכל השבוע האחרון.
בהגעתנו לכביש 98, למקום שצוין באתר שביל הגולן כ"אמפי גולן" (אין שם כלום) הבנו שלא נוכל להעביר שם את הלילה, והחלטנו להיות אמיצים (היה כבר 3 בצהריים) ולהמשיך עם השביל היורד לנחל מיצר (ועולה בחזרה לגובה שבו היינו) עד למבוא חמה.
החלטה טיפשית מאד כמובן... נחל מיצר פשוט נהדר, יפה וכיף להליכה, אך ברגע שהוא נגמר מתחיל הקאדר האמיתי, כאשר השביל עולה עם כביש שבור בחזרה לכיוון מבוא חמה. באיזשהו שלב נאלצנו לשלוף את הפצלים כי היה כבר חשוך לגמרי, אך למזלנו ההליכה הייתה על כביש בלי סכנת נפילה.
כאשר הגענו למבוא חמה התקשרנו למלכת הקשרים של ישראל - ערבה רז - שדאגה לכך שחברים שלה ממבוא חמה יארחו אותנו, וכך מצאנו את עצמינו בארוחת ערב מצוינת, שכללה אפילו חליטת תה (יוני כמעט בכה שהוא טעם אותו).
מבוא חמה הוא ללא ספק הישוב עם הנוף הכי יפה שיצא לי לראות!

שבור בסוף נחל מיצר
7.10 - יום שמיני ואחרון - ממבוא חמה לעין תאופיק:
בגדול אי אפשר אפילו לקרוא לזה יום הליכה...
ירדנו על צלע הר נמרון עד שהתחברנו לכביש 98 במקום שנקרא עין תאופיק, שם הסתיים השביל באופן רשמי (או בעצם לא רשמי בכלל, כי אין שם אפילו שלט קטן לרפואה שאומר "סיימת").
אחרי חצי שעה של המתנה הצלחנו שלושתנו לתפוס טרמפים לטבריה ולקחת אוטובוס לק"ש (יוני הגיע באוטובוס אחד מוקדם יותר ואסף אותנו משם).
אחרי מקלחת והתארגנות בדפנה נתנו עוד ארוחת מלכים בקלומפוס, והלכנו לראות את הקלאסיקו הראשון של העונה.


לסיכום, היה אחד הטיולים, מומלץ ביותר לכל אוהבי הטבע וההליכה, והתקופה הכי טובה לעשות אותו - היא עכשיו!

להתראות עד החפירה הבאה,

דני.



"ישנן בנות, ישנן בנות, שאינן בנות"

יום ראשון, 31 במרץ 2013

טיול מכתשים - פסח 2013 - הסנפיר הגדול, נחל חתירה, עין עקב

"מאז הזמן עבר והזמן רצה אחרת, מביטים אחור ונזכרים"

מה קורה אחים על מלא?
בעקבות ה5 טון זמן פנוי שנפל עלי בתקופה האחרונה החלטתי להחיות קצת את הבלוג, בעיקר בגלל שיש לי הרבה דברים לזיין עליהם את השכל, והמקלדת מאפשרת לי לחפור להמון אנשים סימולטנית, דבר שבLIVE יכול לגזול ממני המון זמן פנוי (שיש לי).

אז נתחיל מהטיול הקצרצר שלנו לאזור המכתשים, בתקופה היחידה בשנה שבה יש יותר אנשים בדרום ובצפון מאשר במרכז, הזמן שבו אפילו הערסים שבערסים משתמשים באוהלי האיגלו שלהם, החג הגרוע ביותר בלוח השנה העברי והמיותר - פסח.

את הטיול תכננו (אני, האיש בעל 1000 השמות ויוני), כמה שבועות טובים לפני היציאה, והחשיבה הייתה לחזור לנגב אחרי יותר משנתיים שלא טיילנו בו, והפעם לעשות את זה עם ת"ש גבוה מה שאומר בלי הרבה ציוד על הגב מה שאוטומטית אומר עם שני רכבים.

איכשהו ביום לפני הטיול כל החברים מהסיטי ומהפרבר השולי של הסיטי שקבענו איתם (חוץ משלושתנו) דפקו שפשף (החברים מקרית אונו/פ"ת/אור יהודה פתחו טיול זוגות מתחרה, והחבר'ה מהסיטי פשוט עצלנים וחסרי מילה), אך דווקא תושבי הצפון הוכיחו את ספונטניותם בדמותו של צור גרזן, ששמע על הטיול ב12 בלילה וב6 בבוקר כבר עלה על אוטובוס לתל אביב.

וכך יצאנו ביום רביעי עם 2 מכוניות עמוסות בכל הציוד שהיית מצפה שמשפחה תביא איתה למרבץ בכנרת, חוץ מנרגילה (לוקח את האשמה עלי).
נפגשנו ארבעתנו בבאר שבע, באיחור קל שלי בגלל האיסוף של צור מתל אביב (שגרר בכיונים בלתי פוסקים של אלעד עד לסוף הטיול), ואחרי קניות מוגזמות לחלוטין בסופר החלטנו לפתוח את הטיול בארוחת שחיתות בקאסה דה ברזיל. איזו טעות פטאלית. רק אחרי שהתיישבנו פתאום הבנו שמדובר במסעדה כשרה לפסח, שלכבוד החג הגרוע בשנה לא רק שהוציאה מהתפריט את כל המוצרים שעשויים מקמח ראוי למאכל אדם, אלא גם החליטה לבטל את העסקית של "השיפוד הרץ" (הזרמת בשר בשיטת אכול כפי יכולתך) - מהלך לא מובן שכן אין קשר בינו לבין פסח, ומוזר במיוחד לאור העובדה שזאת הסיבה שאנשים מתקרבים למסעדה הזאת מראש. תאמינו לי שאין הרבה מראות עצובים בעולם כמו המבורגר על מצה.

משם נסענו לכיוון המכתש הגדול, ולמרות השעה המאוחרת הספקנו לעלות על ה"סנפיר הגדול" - כינוי לאחת הנקודות הגבוהות ביותר על הדופן המזרחית של המכתש הגדול, משם קיבלנו תצפית מדהימה לכל המכתש, שבתקופה הזאת בשנה היה צבעוני הרבה יותר ממה שהתרגלנו לראות.
אחרי שכבר קפאנו מהרוח התחלנו לרדת למטה דרך ה"סנפיר הקטן" (מקוריים שם החבר'ה שממציאים את השמות), וחזרנו לחניון הלילה של "עין ירקעם".

אחרי מאבק ברוחות הצלחנו להקים את המאהל (בערך על מפתח של אוהל לכל בנאדם), וישנו כמו מלכים תודות למזרונים האמיתיים שהבאנו.

ביום השני השארנו מכונית אחת בחניון יום של הסנפיר הגדול, ונסענו לחניון יום של נחל כמוס.
משם התחלנו הליכה בנחל כמוס היפיפה, שבתחילתו היו אפילו גבים מלאים במים, והמשכנו איתו עד שהגענו למעלה ימין -אחת הנקודות היפות ביותר בנגב, מרפסת סלע עם תצפית מטורפת לנחל חתירה. משם בעצם כבר התחברנו לשביל ישראל, אך לאור ההבדל בתקופה בשנה המקום נראה שונה לחלוטין, בעיקר צבעוני יותר.
ירדנו ממעלה ימין והמשכנו עד לחיבור עם נחל חתירה, איתו המשכנו מערבה עד למעלה פלמ"ח, שהפעם היה פחות מסוכן תודות לתיק הקטן.
בסוף המסלול באזור השעה 13:00 הגענו לחניון שבו השארנו את הרכב, רק שהפעם היו שם משהו כמו 150 מכוניות!
לא יאומן איך כמו בלחיצת כפתור כולנו יוצאים לטייל בפסח!

חזרנו למכוניות וקפצנו למעלה עלי, שם עלינו לתצפית על המכתש הקטן (חוץ מיוני - הבנאדם היחיד בעולם שרעב מתבטא אצלו בכאבי ראש), המקום הכי יפה בדרום בלי צל של ספק. ויתרנו על לרדת עד ללוע השטן (כי די כמה פעמים אפשר לעשות את אותו מסלול) ונסענו לעיר עם הזנב - דימונה.

אחרי א"צ גרועה מאד בדימונה הצטרף אלינו יהב על מלא ובת זוגתו עליסה המושיעה ויחדיו נסענו לחניון לילה עין עבדת, אחד החניוני לילה היותר יפים ומסודרים שיצא לי לראות בנגב!
אחרי גיחה לשדה בוקר כדי להביא עצים הרמנו יופי של פויקה, אפשר אפילו להגיד הפויקה הטוב ביותר שאכלתי כי היה בו כמעט אך ורק בשר, ופרשנו לעוד לילה של שינה מפחידה שנקטעה כאשר יוני החליט ב3 בלילה שהוא לא מבסוט יותר על הפויקה.

ביום שישי נסענו אחרי התארגנות עצלה ביותר (שתוגברה בדיונים טפשיים ובלתי פוסקים על איך הזזת השעון שעה אחת קדימה משפיעה לנו על הלו"ז) למדרשת בן גוריון, משם התחלנו הליכה על שביל ג'יפים לכיוון עין עקב כאשר בדרך חולפים על פנינו עשרות ג'יפים (גלידות קראחנות טיקות) שהעדיפו (בצדק) לוותר על השעתיים הליכה לכל כיוון (יש שיטענו שרכבי החברה שטיילנו איתם עדיפים על כל רכב ארבע על ארבע, אך לאחר מספר בלתי מבוטל של התחפרויות בעבר אני יכול להיות שלם עם זה שהשארנו אותם בחניון).
ההליכה לכיוון עין עקב מלווה בנוף המדהים של הרי הגיר של בקעת צין, עם הצורות המיוחדות שאין בשום מקום אחר בארץ!
עין עקב עצמו זה מעין פשוט מדהים, 8 מטר עומק של מים קפואים בקטע אחר, עם צמחייה ירוקה שמתעצמת ביופי שלה על רקע המדבר, פשוט נקודה מדהימה.
אחרי קצת פקל"ק וטבילה חזרנו בדרכינו חזרה, רק שהפעם לפחות חצי מאיתנו הצליחו לזרז את הדרך בעזרת שימוש באיבר החשוב ביותר כדי להגיע מהר ממקום למקום - האצבע.
טרמפ מדהים עם אחד הג'יפאים למניעת ההלוך-חזור.

בחזרה למדרשה סיימנו עם תצפית מרחבת הקבר של בן גוריון על בקעת צין המרשימה, ובכך חתמנו את הטיול.

אין כמו הנגב.

להתראות עד הפעם הבאה!

נחל כמוס

הנוף ממעלה ימין
אנחנו על רקע בקעת צין

יום שני, 16 ביולי 2012

פרו: לימה, מנקורה, וואי ווש והביתה - המייל הארוך והאחרון ביותר.


״רוח גדולה, אולי רק את יכולה, להחזיר הכל להתחלה״ 
וואו, זה נגמר.


* ״תעופי על הטיול שלך!״, אמרה פקצה א׳ לפקצה ב׳, ואני חשבתי לעצמי, מאיפה מגיע כל הרוע הזה?!? הרי המשפט הזה הומצא מלכתחילה ע״י בנות שרצו לדרדר את חברותיהן לעשות דברים שהן יתחרטו עליהם, כדי שאותן בנות יקבלו לגיטימציה לעשות את הדברים האלה בעצמן בהמשך.
למשל:
פקצה א׳: ״יווו איך בא לי על הגלידה הזאת, אני חחחחווולה על החאוחה האלה!, אבל זה מלאאא קלוריות!!״
פקצה ב׳: ״יאלללללה תעופי על הטיול שלך, תפרקי חצי קילו, גם ככה לא רואים כלום עם הסופטשל שאת לובשת!!״ (כן רואים.)
או במקרה הלא פחות נפוץ:
פקצה א׳: ״שמעי אני לא יודעת, הוא מכוער רצח, אבל הוא היחיד שהתחיל איתי כל הערב!!״
פקצה ב׳: ״יאלללללה תעופי על הטיול שלך, שתי עוד בלאדבומב ותשכבי איתו, גם ככה אף אחד לא ידע!!״ (כן יודעים, את ישנה בדורמס.)

פשוט אדם לאדם זאב, או ליתר דיוק, בת לבת - בת זונה.


לימה - פאסו, פאגו, קוואנטו אן אל פוסו?, no voy. :

אז בעודי עף על הטיול שלי, הגעתי עם רימר ואוליבר מאיקה ללימה, בירת המוצ׳יגמבלרים (ובירת פרו), שם נפרדתי מהם בזמן שהם לקחו נסיעת המשך לווארז.
אני לעומתם נשארתי בעיר והתמקמתי בשכונת מירהפלורס, מקום שנראה יותר כמו עיר בירה בארה״ב מאשר בדרום אמריקה.
הכל מפוצץ במותגים, רשתות גדולות, והמון, המון, המון קזינואים.
מספר הימים שהעברתי בעיר נוצלו למספר מטרות:

הפתעה:
פוקר.
סוףסוף הגעתי לקזינו ברמה, כזה שמגיש לך ארוחות מלאות בחינם לשולחן, ואף משקאות אלכוהולים במידה ואתה דביל ומוכן לשחק פוקר שיכור.
לצערי, הבליינדים הנמוכים ביותר היו 5 סול (מקביל ל2 דולר BB), מה שאומר ששיחקתי בשולחנות שהם קצת מעבר לרמה שלי, דבר שהוביל לכך שיצאתי מלימה בלי רווח בכלל (דבר שעדיין בהחלט עדיף על לצאת במינוס).
אבל חוויה כיפית לשחק עם אנשים שזה באמת המקצוע שלהם.

כדורגל:
כחלק מההכנה הנפשית לחג הקרב ובא, הלכתי עם חבורת בית הכרם למשחק הבית של פרו נגד קולומביה, כחלק ממוקדמות המונדיאל, משחק עם הרבה אוירה שנהנתי בו מאד למרות שפרו הפסידה ולמרות שכל האוהדים לבשו את הצבעים הכי נוראיים שאפשר ללבוש (אדום-לבן, למקרה שאתם לא מחוברים).

לוגיסטיקה:
מספר ימים בעיר גדולה זאת אחלה הזדמנות להעמיס כמויות גדולות של אוכל במסעדות אכול כפי יכולתך, להעלות תמונות אחרי מספר חודשים של עצלנות, והכי חשוב, סוףסוף למצוא פתרון אמיתי למוצ׳ילה הגמורה שלי - פשוט החליפו לי אותה לחדשה בשירות לקוחות של אוספריי. יבורך הוגה רעיון האחריות על מוצר!

אז אחרי ניצול הזמן היעיל שלי בעיר, המשכתי באוטובוס מפנק עם wi-fi (נ.ב, בלימה לכל חברת אוטובוס יש בניין משלה, וכל תהליך העליה לאוטובוס הוא כמו בשדה תעופה) לכיוון צפון פרו, לעיירת החוף מנקורה.

מנקורה - חג שמח:

עם כל האהבה שלי לטיולים והרצון לראות דברים חדשים, עדיין אין דבר שמשתווה להרגשה של לפרוק את המוצ׳ילה שלך בחדר, ולדעת שאתה לא אורז אותה מחדש ב3 שבועות הקרובים.
סוףסוף הגעתי למקום שאני מתכנן להישאר בו (או כמו שכל החיים בסרט שחושבים שטיול בחו״ל זה טירונות נוהגים להגיד - ״להיתקע בו״) כמות זמן סבירה.. את 24 הלילות (בהוסטל לוקי המפורסם) האלה שריינתי עוד כשהייתי בלה פז, כי כבר ידעתי שבמהלך החג אין לי כוונה לזוז לשום מקום.

8.6 - כניסת החג - פולין בתיקו מאכזב ורוסיה מזיינת את צ׳כיה:
אני מתחיל לייצר לי סדר יום (ביחד עם חבריי יהב ״אני אוהב אותה״ ונועה הארלם) שכולל השכמה ב10:30, משחק ראשון ב11, הפסקת צהריים בבריכה, משחק שני ב13:45, ארוחת צהריים ב16:00 באחד מהmenuים באיזור, ריצה בערב על חוף הים (כן, אתם קוראים נכון, התחלתי לרוץ), ארוחת ערב והעברת שאר הזמן בבר/באחת המרפסות בלוקי.

9.6 - שינוי גישה ליורו:
הולנד הפסידה לדנמרק וגרמה לי להבין שאין לי סיבה לחשוב שהיא בכלל תעלה שלב ושעלי להתמקד בהתערבות ובכדורגל.

11.6 - עוד שינוי גישה ליורו:
שוודיה הפסידו לאוקריינה ובכך הסיכויים שלי בהתערבות ירדו ל0...
אני עושה שיעור ראשון בקורס קייט-סרפינג (מנקורה היא מקום מושלם לספורט הנ״ל בזכות הרוחות המצוינות שלה) עם יהב, שהתחיל ״לעבוד״ כמדריך. 
אוליבר מ״מ הגיע אחרי הוואי ווש והצטרף ללו״ז הסופר אקטיבי של מנקורה.

12.6 - רוסיה 1:1 פולין:
הכנסנו קטע חדש של ללכת לשוק, לקנות לכל אחד דג ענק, ללכת למסעדה ולשלם להם כדי שיכינו לנו אותו + תוספות.
תענוג אדיר שהמשיך מן הסתם כמעט עד סוף השיהות במנקורה, וגם השתדרג לשרימפס וכדומה.

16.6 - יוון וצ׳כיה עלו:
אם מישהו יוכל להסביר לי איך זה קרה אני ישמח ממש.
יש לציין שמהיום הזה התפנו שעתיים ביום כי המשחקים היו רק ב13:45 (המשמעות הייתה כמובן השכמה ב13:00).

19.6 - סוף שלב הבתים:
בגדול אפשר לסכם את תוצאות הבתים (חוץ מהבית של יוון) כחסרי הפתעות.. 
קיבלתי החלטה להתחיל ללמוד לנגן על גיטרה, ומאותו רגע התחלתי להתאמן לפחות שעתיים ביום.
אוליבר עזב לכיוון פנמה, אלון ״רעננה מערב״ ורן׳לה הצטרפו לחבורה ונוסף לכל יום בלו״ז זמן גיטרה שבו בגדול יש רק שיר אחד שמצליחים לנגן בלי הפסקה באמצע (לשעעכ״ב של מאיר שתודה לאל יש בו רק 4 אקורדים).

21-30.6 - שלבי הנוקאאוט:
כמות הריצות ירדה משמעותית, שיעורי קייט-סרפינג נוספים לא עשיתי, השיעמום השתלט לי על החיים, הרבעי גמר היו צפויים, חטפתי כאבי בטן נוראיים (החבר׳ה טענו שזה בגלל אוכל מקולקל, אני עדיין חושב שזה בגלל המשחק של איטליה נגד אנגליה וש0-0 עושה רע לקיבה), הלם קרב אחרי שאיטליה עלתה לגמר (אני ממש שמחתי על זה רק ההפך), יהב ואלון עזבו למונטניטה שבאקוודור, התחלתי להתארגן לעזיבה.

1.7 - ערב חג שיזכר לדורות:
טוב אני מניח שאני לא צריך לתאר לכם מה הלך שם אלא אם כן אתם בחורות ולא ראיתם (והאמת שגם זה הפעם לא תירוץ), חגיגת כדורגל והקלה גדולה על זה שאיטליה לא לקחה בטעות את הגביע.
אני עושה צ׳ק אאוט בלוקי ומוריד סכום בלתי מבוטל של 900 סול (או בעברית - 1350 שקל, סכום שהיה כתוב כבר כמה ימים במחשב בראש טבלת ה״top billed" עם השם שלי ליד מתנוסס בגאווה) ולוקח אוטובוס לילה לטרוחיו.


בהגעה לטרוחיו בבוקר עייף ושבור אני מגלה שהאוטובוס להוארז יוצא רק בלילה, ועקב העצלות והעייפות אני מחליט להעביר את 14 שעות הקונקשן בקניון במקום באתרי העתיקות באיזור.
אחרי היום המשעמם רצח הזה, שהדבר היחיד היעיל שעשיתי בו הוא לקנות צ׳ילי מתוק בסופר (קצת מזכיר את הפרסומת של המילקי, נשאר אחד על המדף והגעתי בריצה לפני מישהו אחר ולקחתי אותו. וזה גם הזכיר לי שבא לי מילקי וחומוס ואגאדיר ופאפא וקפה טורקי ומליון דברים שפשוט אין פה) לכבוד הטרק האחרון הקרב ובא.
בערב עליתי על האוטובוס והגעתי לפנות בוקר להוארז.


* ״תגיד, עשית ברזיל?״, שאל אותי מוצ׳יקלבר רנדומלי, ואני ניסיתי להבין איך זה הגיוני, הרי סביר להניח שהוא לא התכוון לשאול אם עשיתי ברזילאית, כי אז הוא היה שואל את זה באופן מפורש, ולעשות את כל ברזיל נשמע קצת לא פרקטי, אז למה בעצם הוא התכוון??
שמעתי את השאלה הזאת מספר פעמים בטיול - ״עשית את פוקון?״, ״עשית צפון ארגנטינה?״, ופתאום הגיעה אלי ההבנה שהשאלה הזאת היא המראה המושלמת לתרבות סימון הV, תרבות הטיול המאורגן והקבוע, שהיא נחלתם של רוב הישראלים שמטיילים בדרום אמריקה ובכלל.
הרי להגיד ״עשיתי באנג׳י״ ולהגיד ״עשיתי בוליביה״ זה אותו דבר לחלוטין, כי שניהם דברים שיש רק דרך אחת לבצע אותם. ילדים מפגרים.
אני באמת שמח שהצלחתי ״לעשות״ את הטיול הזה כמו שאני רוצה ״לעשות״ אותו.


הוארז - שוב נגמר לי החמצן:

אחרי שהשלמתי קצת שינה והתעוררתי לבדי לחלוטין בהוסטל השומם בהוארז, התחלתי לשאול את עצמי מה לעזאזל אני עושה, למי יש כח לצאת עכשיו לטרק של 8 ימים, ועוד בלי שאני מכיר אף אחד...
ברגע שחלפה המחשבה בראשי הלכתי לסוכנות הקרובה, שאלתי אם יש קבוצה שיוצאת למחרת, הנחתי 400 סול על השולחן ויצאתי. אין סיכוי שאני מוותר על דבר כזה.


וואי ווש - הסיום הכי מדהים שאפשר לבקש:
אז למרות חששותי, נפלתי על קבוצה מדהימה של 9 ישראלים (3 בנים ועוד 3 זוגות, אני בטוח שבאף מכון לסטטיסטיקה לא היו מעלים על הדעת שמתוך 10 ישראלים יהיו שישה שעונים לשם ״מאמי״), ואמריקאי מסכן אחד שהסיבה היחידה שהוא הצטרף לקבוצה היתה שאמרו לו  בסוכנות ש״המחיר הוא 600 סול בלי ישראלים ו400 סול עם ישראלים״.

הדבר הראשון שצריך להגיד על רכס הוואי ווש הוא שהלילות בו קרים בטירוף,  דבר שהבנו מהר בזכות השלג שירד עלינו מהשניה שהתמקמנו בלילה הראשון. המזל היה שהאוהל הפך לסוג של איגלו מה שקצת נוריד את רמת הקור.

ימי ההליכה בטרק היו ברובם די עמוסים, אך מדהימים ביופיים כי ההליכה תמיד הייתה בשטח פתוח ולא היה שום דבר שיסתיר (חוץ מעננים מדי פעם).
אפשר להגיד שחוץ מ2 ירידות בשיפוע כמעט שלילי ששברו לי את הברכיים, לא היה קטע הליכה שהצליח לגרום לי להתעלם מחתיכת הגן עדן שאני נמצא בה.
פשוט יופי טהור במגוון דרכים וצורות.

חוץ מהלגונות וההרים, האוירה החברתית הייתה מעולה, ועברה בעיקר עם המשחק ״העיירה״ (איכשהו הגעתי למצב שתמיד חושבים שאני הרוצח, אני ישמח אם מישהו יסביר לי למה), 20 שאלות, שיחות נפש עמוקות על משמעות החיים (אוכל, פלוצים וכאלה...) וטריוויה על פוקימונים.

את הטרק סיימנו בארוחה חגיגית בה שחטו לנו כבשה (ששמה לימים יקרא cena) שקנינו באותו יום, דבר שנשמע הרבה יותר טוב ממה שהוא במציאות.

וכך סיימנו את הטרק שנחשב ל״שני ביופיו העולם״ (שזהו דרך אגב תיאור שקיים בין ישראלים בלבד ולא מוזכר בשום מקום אחר, ברוב הרשימות הוואי ווש לא מופיע אפילו ב50 המקומות הראשונים, והסיבה היחידה לתיאור היא בטח שאיזה חכמולוג ממעלה שיקמים שעשה בכל חייו רק את האנפורנה והוואי ווש החליט לדרג אותם בתור הראשון והשני הכי יפים בעולם וכולנו נהנים לזרום על התיאורים האלה כדי להיות מבסוטים על עצמנו), וחזרנו להוארז.


לאחר חזרתנו, הלכתי לכספומט כי לא היה עלי שקל/סול, ואחרי ש10 כספומטים לא עבדו לי והעברתי חצי שעה של הסברים לפקידת בנק מסכנה, גיליתי שהכרטיס שלי יצא מתוקף בסוף יוני. איזה ילד מפגר.
מזל גדול שאני ישראלי ואחד החברים נחלץ לעזרתי, וכך נמנעתי מלהיתקע לנצח בתור הומלס בהוארז ונסעתי (נסיעת האוטובוס האחרונה בהחלט) ללימה.


לימה - הפרידה מדרום אמריקה:
את ימי האחרונים בטיול העברתי בעיקר באכילה ורגיעה, ובלי יותר מדי פוקר לאור העובדה שאין לי כרטיס אשראי (דרך אגב, המאזן הסופי שלי מהטיול הוא +2700 דולר).

ובמהלך הכתיבה של המייל הזה ניצלתי את הזמן כדי לחשוב ולהיזכר...

להיזכר בהרגשה הממכרת של להיות חופשי ממחויבות ואחריות, שליותה אותי מהרגע שעליתי על המטוס לבואנוס איירס ועד היום.
להיזכר באתגר של לדבר שפה חדשה, שכל החיים שלך לא ניסית לדבר (חוץ מבשורה אחת מסכנה בשיר של offspring).
להיזכר בטעמים המדהימים של הסטייק והאמפנדה, שהפכו מהרגע הראשון לשגרה יומיומית.
להיזכר בפעם הראשונה שנכנסתי לפארק לאומי בפטגוניה, ובהלם וההתלהבות מהיופי העוצר נשימה.
להיזכר בצורך הזה להמשיך ולטייל, להמשיך ולראות, צורך שתמיד התנגש ברצון הטבעי שלי לנוח ולא לזוז מהספה.
להיזכר בחוסר ודאות של תפיסת הטרמפים, שתמיד הסתיים בג'קפוט.
להיזכר במעבר החד מארגנטינה לבוליביה, שהיה כמו לעבור משבוע סד״ח לשבוע שטח, רק שבמקרה הזה המעבר היה כיף.
להיזכר בעשרות הקזינואים שביקרתי בהם ובמקומיים המסכנים שלקחתי את כספם.
להיזכר בטרק הראשון בגובה, ששם בפרופורציה חדשה את כל הטרקים שעשיתי עד אליו, וההבנה כי תמיד יש ותמיד יהיה משהו קשה יותר.
להיזכר בפעילויות האקסטרים כמו הצניחה חופשית והרפטינג, ובזה שהבטחתי לעצמי להפסיק עם השטויות האלה.
להיזכר בתרבות אחרת, אוירה אחרת, עולם אחר.

והכי חשוב, להיזכר באנשים המדהימים שליוו אותי בדרך, מי יותר ומי פחות (אני יציין את השמות למקרה שהם קוראים את הבלוג/מייל, השאר יכולים לדלג :) ) :

עמרי ״שם לאוטו״, חבורת הרשל״צניקים המעוכים (תומר, סער ואלירן), סשה ״צלם אותי״, סלינה המורה, אודו פוקר, ליינוס מסיבות, פרננדו ולור, גלעד שלמנים, סרוגו חיקויים, אז׳לן מד״ס, עמרי טאקט, רועי סבא, סידי מארח את צ׳ולו, טל שחר, צוות החווה, תומר ״גרזן״ ארץ, מתן ימ״ס, שחר דיזל, חבורת הפיצול (מתן, לירן ואיילת), אורן ״ניירטו״, חבורת הקופאים בלילה (אורי, מור ונתנאל), אור הלוך חזור, יונתן קרמיט, ניצן פימפושו, שרית וטליה ״לילה בכיף״, מורן פירות יער, משפחת אלדונטה, זיסברג, חבורת סמאיפטה (טלמה, ענבר ותום, שבלעדיהן הייתי עדיין בסנטה קרוז), אור ״אוראו״ לויטס, דפנה לאפה ודנה כאפה, רועי ענקיס, ליהי נגרייה, גפן האיטית, צחי ארגזים, אור שפיך, תמר הבולסת, יעל קלמר, רועי ברקוביץ׳, עידן ״אצלנו ביחידה״, טל שפת גוף, מאיה פנטומימה, קרן שבאנוב, חבורת בית הכרם (דניאל, מולי, אמיתי ואסף), עופר וקארין וירג׳ינייה, איתמר ואסף ״מבצע סבתא״, טל שיפשיפון, גלעד הנפיל, יהב ״אני אוהב אותה״, נועה הארלם, אלון ״רעננה מערב״, רן׳לה וברודר, צוות עיירת הוואי ווש (ספי, ירדן, עוז, עמית, אליהו, ניצן, רועי, אמיר גל ואמיר שרון), והכי חשוב, חבורת הקרוקודיל הירוק - רימר חזל״ש, טל לש, אלון ״שרנו שירים״, צור עוף מרק ואוליבר מ״מ.
הטיול הזה היה מה שהוא בעיקר בזכותכם!

ועל מה יש לי כבר לחשוב אתם שואלים?
אז מעבר למחשבות הברורות על מה אני עומד לעשות (או לא לעשות) בארץ, מה הדברים הראשונים שאני עומד לאכול (אם אני יתחיל לתאר זה יהיה יותר ארוך מרשימת האנשים של מקודם), לאיפה בא לי לנסוע ולאיזה הופעות בא לי ללכת, אני חושב על כמה אני כבר מתגעגע וכמה כבר בא לי לחזור, כמה המשפחה, החברים, הישוב והארץ היו חסרים לי.
עם כל הדברים שלמדתי על עצמי ועל החיים במהלך השמונה וחצי חודשים האחרונים, יש דבר אחד שלומדים כל פעם מחדש ונוטים מכל מיני סיבות לשכוח, והוא העובדה שאין מקום בעולם שיכול לתת לך את מה שהבית נותן לך.

אז הנה אני יושב לי ליד המחשב פה בלימה וכותב את המייל, המוצ׳ילות שלי כבר ארוזות, המונית כבר מוזמנת, ובתוך כמה שעות אני כבר יהיה באויר בדרכי למדריד, משם בטיסה ללוד, משם נסיעה ליפו, ובסוף המסע המפרך אני סוףסוף יגיע לעיר הקודש המובטחת - גני תקווה.

מקווה שמיציתם את הזמן איכות שהיה לכם בלי הזיוני שכל שלי, תתכוננו להרבה מהם בחודשים הקרובים כי שקט יותר לא נהייתי כאן...

חכו לי שאחזור,

מחר אני בבית.



לימה

לגונה ברכס הוואי ווש

רכס הוואי ווש

יום ראשון, 3 ביוני 2012

פרו: פונו, קוסקו ואיקה - בעקבות סוחבי האבנים.


״עוד מעט זה יקרה, בלי שנרגיש משהו ישתנה״ (יכול להיות שעוד חודש וחצי נגמר לי הטיול?!?)


שיחה נפוצה בין שני בני אינקה:

מאנקו: ״מה הולך אחי?!״
קאפאק: ״וואללה מה איתך?!״
מאנקו: ״סוחבים אתה יודע, מה עשית היום??״
קאפאק: ״סחבתי אבנים רוב היום ואתה?״
מאנקו: ״דייי איזה קטע גם אני סחבתי היום אבנים!!!״

בגדול, כל מה שהיה לעם הזה לעשות בחיים זה לסחוב אבנים ממקום למקום.


אז נסענו (אני ואוליבר מ״מ) דרומית לאגם טיטיטאקה ועברנו את הגבול לפרו, בלי שום בידוק בטחוני או אפילו שבריר של רצון לראות מה יש לי בתיקים, מה שגרם לי להצטער בכל ליבי שהשארתי את הארגז דינמיטים שלי בלה פז...
נסענו עוד מספר שעות והגענו לעיר הראשונה שלנו בפרו.

פונו - איי Uros ושוק כלכלי:

אין ספק שלא לוקח הרבה זמן לראות את ההבדל בין בוליביה לפרו...
רק בהגעה לטרמינל אפשר להבין שחזרנו לסיויליזציה אחרי 3 חודשים של חור..
אחרי נסיעה והתמקמות בהוסטל, ארוחה במסעדה והסתובבות בעיר, התקבלה ההחלטה הסופית - פרו לא שונה כמעט בכלל מארגנטינה, על כל משמעויות הדבר, או במילים אחרות - קנס.
מי הבן זונה שטען שפרו זולה?!?!?? איזה שקר מסריח!!!!! 

האיים הצפים:
ביום למחרת יצאנו לסיור ב״איים הצפים״ (איי Uros), בשיט מפונו.
הרעיון שם הוא ששבטי נאו-אינקה החליטו לקחת אדמה דחוסה שיכולה לצוף, לחבר אותה למקשות גדולות, ופשוט לגור עליהן על המים!
מעבר לעובדה שסביר להניח שהם כבר לא באמת גרים שם והם רק מגיעים כל בוקר לאיים כדי לעשות הצגה לתיירים, מדובר במחזה ממש יפה שמזכיר קצת טיולים מהעבר בקניה וצפון תאילנד..
* קטע חדש בשכונה - התירוצים הכי עלובים לבקש מתיירים כסף - שני ילדים עלו לסירה והתחילו לשיר שיר בסגנון של ״תן לי את ידך ובוא נהיה חברים״, באמת חמוד מאד, ואז הם חזרו וביקשו על המופע הארוך (פחות מ30 שניות) כסף.
לאחר מכן ראינו ילד עם לאמה חמודה וצילמנו אותם ביחד, ואז הילד ישר דרש תשלום על זה שלחצתי על הכפתור במצלמה שלי. מגוחך.

לאחר הסיור באיים ישר רצנו לטרמינל כדי להספיק את האוטובוס לקוסקו (בגדול בחיים אני לא עושה רק לילה אחד במקום, אבל ממש רצינו לעשות את הטרק למאצ׳ו פיצ׳ו עם לש ורימר שיצאו ביום למחרת).

וכך אחרי עוד נסיעה ויומיים של טרטור, הגענו למעוז הישראלים האמיתי של דרום אמריקה, לבירת האינקה הראשונה, העיר והאגדה -

קוסקו - אני באמת צריך להוסיף תיאורים למילה הזאת?! :

בהגעתנו בערך ב22:00 נסענו ישר להוסטל ״לוקי״, ללא ספק רשת ההוסטלים המפורסמת ביותר בדרום אמריקה, פגשנו את טל לש ורימר חזל״ש, ו6 שעות לאחר מכן כבר יצאנו לטרק.

הסלקנטאי - דרך הרעב אל המאצ׳ו פיצ׳ו:
מדובר בטרק של 5 ימים שהיום האחרון בו הוא בעצם הביקור במאצ׳ו פיצ׳ו..
הטרק התחיל בעיירה מוייפאטה שנמצאת כ3 שעות נסיעה מקוסקו, שם הכרנו את שאר חברי הקבוצה שלנו, שמנתה עוד 3 ישראלים (עידן קקצ׳ייר, שירה מכנסיים ואורי חצאית), 2 אמריקאים שמנים, 2 צרפתים מעפנים, אוסטרלי זקן והונגקונגי הומו, וכך יצאנו כולנו בעליה לכיוון הר הסלקאנטאי המפורסם.
כבר ביום הראשון הבנו שכמות נאותה של מזון לא נקבל בימים הקרובים, כאשר כל אחד קיבל צלחת עלובה עם כמות שלא מספיקה לתולעת משי, ואחרי שכל הישראלים ניקו את הצלחת תוך דקה וחצי, חיכינו בסבלנות ששאר חברי הקבוצה הגויים ישברו באמצע ויתנו לנו את האוכל שלהם (ואני לא צוחק - זה היה פשוט מזעזע, הם לא סיימו מנה בגודל של ביצת הפתעה של קינדר).
ביום השני לטרק הגענו לשיא הגובה בעליה דיי רגילה, ובסופה כאשר התיישבנו בתצפית המדהימה להר סלקנטאי המשגע, ראינו את שאר התיירים מגיעים מאחור, מתחבקים אחד עם השני כאילו הם סיימו הרגע מסע כומתה, ומצטלמים ליד שלט שמכריז ״הגעת לגובה 4600 מטר״. וואו איזה כבוד! לכו תעשו צבא.
היומיים הבאים היו בירידה קצת מרוחה, עם גיחה באמצע למעיינות חמים..
את הלילה האחרון העברנו בעיירה הצמודה למאצ׳ו פיצ׳ו שנקראת פשוט ״מים חמים״..
ביום האחרון עלינו את העליה הסופר-אובר-רייטד למאצ׳ו פיצ׳ו באיזה 5 בבוקר, ונכנסנו עם פתיחת השערים..
מדובר בעיר שבנו בני האינקה (הרי מה היה להם כבר לעשות חוץ מלבנות?!), שהשתמרה ממש טוב, ממוקמת על פסגה ומוקפת במספר פסגות אחרות יפייפיות, שהמפורסמת בינהם היא פסגת ה״ויינה פיצ׳ו״ (ההר שאתם רואים תמיד בתמונות). באמת יפה!
להגיד לכם שמעבר לעובדה שהמקום יפה הוא גם מעניין? לא! מדובר בסך הכל בעם פרימיטיבי שאהב לבנות. אבל בנה יפה, בזה אין ספק..
וכך סיימנו את הטיול בחזרה ברכבת הכי יקרה בהסטוריה לכיוון קוסקו.
את היומיים הבאים העברנו בלוקי, חווייה אירופאית מצחיקה לכל הדעות, כשאירוע הדגל היה כמובן גמר ליגת האלופות המצוין, כאשר חבורת הגרמנים שישבו לידי רק הוסיפו לאווירה (חוץ מבקטע שדרוגבה שם את הגול, שם חיפשתי את היער הקרוב).
נפרדנו שוב מלש ורימר, ואירגנו קבוצה חדשה ליציאה לטרק מסביב לפסגה השניה הגדולה של איזור קוסקו.

אזנגטה - מי זאת באה על הסוס, היא נראית כמו ג׳מוס:
חברנו לטל שפת גוף, מאיה פנטומימה, קרן שבאנוב ויעל קלמר, ויצאנו לטיול של 4 ימים באיזור ההר אזנגטה, כאשר בכל הטיול היינו רכובים על סוסים.
השיא של הטיול הוא ההגעה ללגונה הצמודה להר, ובה ההר משתקף בצורה מושלמת ומייצר מראה מטורף.
חוצמזה היה גם פיימוס - משחק המשחקים ומעיינות חמים.

אחרי הטרק העברתי עוד מספר ימי לוקי, ויצאתי לאטרקציה הכי מפורסמת בקוסקו והכי יקרה בערך בדרום אמריקה-

רפטינג בנהר אפורימק - שמע ישראל:
נהר אפורימק נחשב לאחד הנהרות המסוכנים בעולם, והרפטינג עליו הפך להיות אטרקצית חובה לכל חובבי האקסטרים שבינינו..
לאור העובדה שלא עשיתי רפטינג אמיתי מעולם, ובניגוד מוחלט לכך שהחלטתי להפסיק עם האקסטרים לתמיד, יצאתי לאטרקציה בשמחה..
איזה טירוף..! באמת אחת האטרקציות החזקות שעשיתי בטיול..
חוץ מהרפטינג הייתה לי אחלה חברה שם, למרות הברזתו של אוליבר, ונוצרה קבוצה מגובשת של ישראלים, שלוותה בקבוצה קצת פחות מגניבה של קנדים יצורים (ששילמו בערך כפול מאיתנו, ואכלו בערך רבע מאיתנו) ובקבוצה ממש פחות מגניבה של עשרות אלפי יתושים.
החברה שיצאנו דרכה הייתה סופר מקצועית והכל היה מתוקתק עד לרמות הכי קטנות, עד היום האחרון...
ביום האחרון המדריך שלנו החליט להיות מפגר והסירה שלנו התהפכה ברפיד 5 (רפיד = מפל/שיפוע בנהר שיוצר זרם מהיר ומערבולות, 5 = מספר ראשוני שבמקרה הזה אומר ״חזק״), ואני התחלתי להיסחף קדימה.. כמו דגנרט התעסקתי דבר ראשון בעובדה שהסנדלים השתחררו לי מהרגליים, וכל מה שעבר לי בראש היה איזה באסה יהיה להסתובב עכשיו חודש וחצי עם נעליים..
אחרי ששחררתי את החבל שזרקו לי כי היו לי סנדלים ביד, ואחרי שבלעתי כמות פסיכית של מים ואיבדתי שליטה לחלוטין, התחלתי להבין את חומרת המצב.. באיזשהו שלב הגיע אחד הקייקים ואמר לי לתפוס אותו מקדימה, ובשניה שתפסתי אותו הוא הטיח לי את הגב בסלע..
הדבר הבא שקרה זה שהייתי מחוסר הכרה לזמן לא ברור בתוך המים, ושמשכו אותי בחזרה לאחת הסירות האחרות..
בהחלט אחת החוויות המפחידות!! בחיים אני לא יסתכל על נהר באותה צורה.

אז אחרי הרפטינג המפחיד חזרתי לקוסקו וישר עליתי עם רימר ואוליבר על אוטובוס לאיקה, עיר מלאת דיונות בקו החוף של פרו.

איקה - יעני איפה תלך:

אחרי נסיעת הלילה המחורבנת והארוכה זרקנו את עצמנו בהוסטל אדיר עם בריכה, ויצאנו להינות מהאיזור היפה של אגם ״וואקצ׳ינה״ המוקף בשטח ענק של דיונות.
ביום לאחר מכן יצאנו לסיור בדיונות עם באגי, כאשר בפרקים מסוימים בנסיעה עצרנו וירדנו דיונות עם סוג של סנובורד, אין ספק שחוסר הקורדינציה שלי ניכר באופן מזעזע.

חוצמזה יצאנו מאיקה לסיור בשיט סביב איי ״ballestas״, המפוצצים בעשרות סוגי ציפורים, פינגווינים וכלבי ים (יש המכנים את המקום ״גלאפאגוס לעניים״).

אחרי איקה עלינו לאוטובוס קצרצר ללימה, ושם נפרדו דרכינו (אוליבר ורימר נוסעים לוואי ווש, ואילו אני מתכנן בחודש הקרוב משהו קצת יותר חשוב).

וכל זאת ועוד יסופר בפעם הבאה, אחרי שאני ינצח בהתערבות על היורו...

להתראות, 

יאללה הולנד!!!!!

מילה.

האיים הצפים

פסגת הסלקנטאי

האזנגטה בשקיעה - בלי אפקטים!