יום שני, 24 בינואר 2011

הודו: פושקר - ישראל הקטנה

המייל הקודם הסתיים בערב יום ראשון ברישיקש, בו נטשו אותי חברי המשפחה לטובת ורנאסי המטונפת והשאירו אותי לבדי ברישיקש עם שון היפני הפסיכופט.
בואו נגיד שיש קצת פחות צחוקים שאתה נמצא לבד... :)
התכנית שלי הייתה לנסוע לאגרה - העיר בה ממוקם הטאג' מאהל, ומשם להמשיך לפושקר, תכנית שהייתה דיי בערבון מוגבל לאור העובדה שכל הרכבות והאוטובוסים לפושקר בוטלו בשל הפגנות ומהומות או משו אחר בסגנון.

מסע ניווט בדד לפושקר:

את המסע המופלא התחלתי ביום שני, בוא נסעתי להרידואר - עיר מגעילה ליד רישיקש - בכוונה לקחת משם רכבת ב6 בבוקר שתביא אותי תוך 8 שעות לאגרה.
בואו נגיד שאם יש משהו בעייתי בלהיות לבד - זה הנסיעות.
כשעליתי לרכבת גיליתי למרבה הפתעתי (דמיינו את הפרצוף הכי פחות מופתע שלי) שאני ה'לא הודי' היחיד ברכבת. נשמע כיף נכון?? 

אני יתאר פה פלוס מינוס את איך עברה עלי נסיעת הרכבת המאתגרת הזאת ואת הדרכים המקוריות שמצאתי לשריפת זמן:
- למצוא את המקום שלי, להסביר להודי הטיפש שיושב לי במקום שזה המקום שלי, להתיישב במקום שלי - 20 דקות.
- שיחת חולין מאד לא מעניינת עם משפחת ההודים שישבה לידי, בה הצלחתי לדלות את כל 12 המילים שהם ידעו באנגלית - 10 דקות.
- קריאת ספר מתח שהוא לא באמת מותח אבל במצבי לא היו לי סטנדרטים גבוהים מדי - 4  וחצי שעות.
- נסיונות שווא ללמד ילדה בת שנתיים לפתור קוביה הונגרית - שעתיים.
- מעבר על שלושת האלבומים הראשונים של שבק ס', תוך כדי שירה בקול רם וספירה של כמה הודים בוהים בי בו זמנית (השיא היה 16) - שעה וחצי.
- שינה - שעה אחת במצטבר. תודה.
- ערבוב חסר תכלית של חפיסת קלפים - חצי שעה.
- כתיבת שטויות במחברת - חצי שעה.
- הליכה הלוך וחזור בתוך הקרון - חצי שעה. 
- ריב עם הודי שפשוט התיישב לי על הסליפר בנון-שלנטיות - חצי שעה.
- שיחה עם הודי שלמרבה המזל ידע אנגלית והסתבר שהוא עבד בתור מדריך בטאג' מאהל, הוא גם היחיד ברכבת שידע להגיד לי שבאמת הגענו לאגרה - חצי שעה.
החזקים במתמטיקה מבינכם בוודאי ישימו לב שהנסיעה שהייתה כביכול אמורה להיגמר תוך 8 שעות לקחה 12 שעות... תודה לך הודו על תחבורה ציבורית מתוחזקת ומקצועית, מי יתן וכל העולם ילמד ממך.

הגעתי לאגרה, התמקמתי בגסט האוס מפתיע ליד הטאג', שתפתי מעלי את נסיעת הרכבת הסיוטית והלכתי לאכול (מין הסתם).
פגשתי ב"מסעדה" אחת ליד הגסט האוס 2 עיתונאים ממלזיה, ופתאום הרגשתי ממש מעניין עם כל השאלות שלהם על הצבא והמצב הבטחוני בישראל.
אנקדוטה מפגרת - בתפריטים במסעדות בהודו כמעט תמיד מופיעה קטגוריה של "אוכל ישראלי", ואיכשהו שניצל נכנס לקטגוריה הזאת! אההה שניצל זה ישראלי!!! עוד דוגמא ליכולת שלנו (בני ישראל) לשנות את פני השטח בכל מקום בו אנו דורכים. נ.ב השניצל היה מגעיל רצח.

הטאג' מאהל - יופי של יופי:
בבוקר לאחר מכן הלכתי לראות את הטאג' מאהל... בואו נגיד שלראות אותו בתמונה אפילו לא מדגדג את הצמרמורת שעוברת בגוף שאתה רואה אותו בLIVE...
בתור התחלה, לא מדובר רק במבנה עצמו, אלא בקומפלקס עצום שכולל חומה גדולה שמקיפה הכל, גן ירוק מטופח באופן הכי לא הודי שיש, 3 מבנים מרשימים מדרום, מזרח ומערב, ובאמצע המבנה המרכזי על רמפה מוגבהת, כולו משיש לבן, סימטרי ומרשים בצורה מפחידה.
פשוט לא יאומן מה בני אדם מסוגלים ליצור.

לאחר מכן הצלחתי למצוא אוטובוס שיוצא בערב לכיוון פושקר באיזו דרך עקיפה שמדלגת על ההפגנות או מה שזה לא יהיה, והעברתי את הזמן בכתיבת המייל הקודם וטיולי סרק בשוק.
מצאתי את עצמי גם מנהל שיחת נפש עם ילד הודי בן 18 ששונא את הודו וחולם להגר לארצות הברית. קשה לי להעביר במייל עד כמה השכר הממוצע פה זעום וכמה תנאי המחיה פה מחרידים, גם האנשים שהם כביכול במעמד הביניים פה די כבולים וההזדמנויות שלהם בחיים מאד מצומצמות.. חבל שמדינה כל כך מדהימה לתיירים, היא מדינה כל כך נוראית לאזרחים...

גם נתקלתי שם בשיטה חדשה להוזיל את מחיר הנסיעה בריקשה... כשעליתי על ריקשה והנהג ביקש 50 רופי, אמרתי לו שאני לא משלם יותר מ10, אז הוא אמר "סבבה, אבל עוצרים בדרך בחנות כלי שיש, אתה מסתובב שם 10 דקות ומשחק אותה כאילו אתה באמת מתכוון לקנות, ואז יוצא"... מסתבר שהנהגים מקבלים עמלות על כל תייר שהם מביאים לחנויות האלו.. כמובן שזרמתי עם העניין!

נסיעת הלילה לפושקר הייתה מן הסתם ארוכה ומייגעת, 12 וחצי שעות (למרות שגם הפעם דובר על נסיעה של 8 שעות) בהן חצי מהזמן רבתי על משענת היד שבין הכיסאות עם ההודי שישב לידי.. לפחות הצלחתי להתעפץ פה ושם.

פושקר - "ישראל הקטנה":

פושקר הינה עיר פצפונת ויפייפיה במדינת רג'סטאן - המדבר ההודי הגדול, הממוקמת בצמוד לאגם פושקר המפורסם (הטענה היא שהאגם נוצר מכך שהאל ההודי השקרי 'בראמה' שמט פרח לוטוס מידו אשר פגע בקרקע ויצר את האגם - טענה שאני די מתקשה לקבל למרות היותי בנאדם מאמין ובעל ראש פתוח), בין הרים גבוהים וירוקים (לא כל כך מדברי), מזג אויר חם ביום וקריר בלילה. המקום הוא מקום דתי, דבר שגרם לסתומים האלה לקחת את עניין ה"לא אוכלים פרה" כמה צעדים קדימה ולהחליט שבפושקר לא אוכלים בעלי חיים בכלל, וגם לא ביצים.
מרכז העניינים בפושקר הינו השוק ההולך במקביל לאגם, שם לאורך השנים למדו המוכרים לדבר עברית (חלקם בצורה שוטפת ודי מרשימה), וסיגלו לעצמם שמות ישראליים (אותם הם מפרסמים בשלטי חוצות בעברית כדי שנשים לב שמדובר באוהבי ישראל), כמו למשל:
- אסי מורנאסי, מלך המצעים (עובד בשיתוף מלא עם אבי מורנאסי וצ'ארלי מורנאסי)
- עמית נסיעות.
- ג''קי קבאסה וחבריו - חנות המיצים המפורסמת.
- אבי חבילות.
- מנאש הצייר.
- "שמש", ואח שלו "ירח", המתמחים גם הם בנסיעות וגם מוכרים במבה וקפה טורקי במחירים מופקעים.
- ועוד...

כמו כן הישראליות הגיעה מין הסתם גם לתחום הקולינארי, דבר שמתבטא במיוחד ב2 הפלאפליות הידועות של פושקר, אשר ממוקמות אחת בצמוד לשניה (חשיבה עסקית מדהימה) - "המקורי השכונתית" (לא זאת לא טעות, ככה רשום בשלט, כנראה הוא לא ידע להחליט אם פלאפליה זה זכר או נקבה) ו"מסעדת שאול פאוון".
נוצרת שם סיטואציה דומה מאד לריב בין 2 חומוסיות "אבו שוקרי" באבו גוש. 2 המקומות עם אותו תפריט ואותם מחירים בדיוק, אבל מה לעשות - הפלאפל של שאול יותר טעים (ואני מתכוון לזה, הוא באמת טעים!). בואו נגיד שמעולם לא אכלתי כל כך הרבה פלאפל בפרק זמן של 3 שבועות.

חוץ מלאפת הפלאפל הקבועה, כל יום שלי נפתח ב2 שייקים בננה-אננס בדוכן המיצים של ג'קי (מומלץ מאד!), יום אחד אחד אני יושב שם ופתאום מישהו אומר לי "אתה נראה לי מוכר"... אני מסתובב ובום! זה דוד אור. לא יאומן איזה עולם קטן שאני פוגש את דוד שלי באופן מקרי בפושקר....

מעוז הישראלים של פושקר הוא מסעדת "קואלה", שם הבעלים ההודי נשוי לישראלית, ויש שם כמעט כל סרט בורקס אפשרי.. גולת הכותרת של התפריט היא השקשוקה (לא מביישת שקשוקה אמיתית, ומצרך נדיר מאד בפושקר לאור העובדה שביצים זה בכלל לא חוקי שם), וגם החומוס והלבנה לא רעים בכלל.

פושקר ידועה בעיקר בתור גן עדן של קניות.... לא עובר יום שאתה לא קונה בו מוצר חדש... כל תייר שמגיע לפושקר יוצא ממנה רק אחרי שהוא שלח חבילה עמוסה בקניות הביתה... אני למשל, אדם די מתון בכל הקשור לפתיחת הארנק, שלחתי מפושקר חבילה במשקל של 7 ק"ג. סבתוש, מצד שני, בשל היותה גם בחורה וגם פזרנית, שלחה מפושקר חבילה במשקל של 40 ק"ג.

על הגסט האוס:
כשהגעתי מאגרה התמקמתי בגסט האוס במרכז השוק לפי המלצתה של דודה רופו שעזבה את פושקר שבוע לפני שהגעתי... בהתחלה הייתי הלקוח היחיד בגסטהאוס, ותוך שבוע, אחרי שכל המשפחה טפטפה לה לפושקר, כבר היינו שם שמונה..
הצוות של הגסטהאוס היה פשוט אדיר!!
חוץ מבאנה המנהל - אחד האנשים הכי נחמדים שיצא לי לפגוש - , שפינק אותנו בכל דרך שהוא יכל, היה את העוזר שלו בג'רנג', אשר קיבל את הכינוי "המנסח", בגלל יכולת הניסוח הנוראית שלו באנגלית (בתרגום חופשי לעברית משפט שלו מורכב בצורה הבאה: "אני ללכת, הוא היה היה הלכתי נתנו לו, אלף תנין רציתי תשמע, הולך הולך הולך, לא!!, מה ועוד אחרי זה, שקט למדתי בית מלון תתקשר אלי עוד חודש חמש עשרה סלמאת."), ואת השרת הזקן ההזוי, שנהג להיכנס לחדרים פתוחים (גם אם יש שם בדיוק אנשים), ולטאטאות את הקירות בצורה לא מובנת.. גם קרה לי ששכבתי על הגג וקראתי ספר, והוא פשוט בא ועשה עמידת ראש לידי, עבר לעמידת נר, אמר "נמאסטה" ונתן לי פלאייר של בית מלון אחר. רק בהודו בנאדם כזה יחשב ללגיטימי.

גם בפושקר אופנועים יכולים להפתיע:
טוב אז הפעם לא הגזמתי כמו ברישיקש כי לשם שינוי הכל היה ממש קרוב אחד לשני, ושכרתי אופנוע רק אם רציתי לטייל ביום ספציפי מחוץ לפושקר..
האזור מסביב לפושקר מדהים!! נוף חצי מדברי עם הרים מאד מרשימים, מדי פעם אגמים וכפרים קטנים מסביב עם ילדים מעצבנים שרצים אחרי האופנוע..
אנקדוטה שחצי קשורה לעניין - יום אחד אני הולך לי לתומי ברחוב, ובעודי בוהה בפרה ומדמיין כמה יפה היא תראה על הצלחת שלי, הזזתי את היד אחורה והבאתי כאפה לאופנוען שבדיוק עבר לידי. אהה הוא אוהב אותי.
מה שכן יצא לי לנהוג קצת על אופנוע עם הילוכים אחרי משו כמו 6 שנים שלא נגעתי בזה, ונזכרתי למה לא נגעתי בזה 6 שנים.. אין על אוטומט.!

צוענים:
בשולי פושקר, ישנן מספר מחנות אוהלים של צוענים, שמחולקים למספר "קאסטות" ("חמולות", תירגם אלעד בצורה מדויקת), שהפרנסה שלהם היא שליחת ילדים בני 9-13 לקבץ נדבות.
מצאתי את עצמי מהר מאד לוקח תחת חסותי את אחת הילדות הצועניות (הילדה טוענת שקוראים לה "פוקה"), וכל יום פירגנתי לה במשהו אחר (או במילים אחרות כל יום היא עשקה אותי עם משו אחר)... באחד הימים היא לקחה אותנו למחנה שלה, ואני נשבע שגם אם הייתי מתאמץ לא הייתי יכול להפוך את התנאי מחיה שם ליותר גרועים.
ערבה (באופן שלא מפתיע אף אחד) לקחה את הרצון לעזור לילדים האלה צעד אחד קדימה, וכל יום בשעה קבועה היא ניפגשה עם אחת הילדות ולימדה אותה לקרוא ולכתוב באנגלית.
מה שכואב זה שאתה יודע שגם אם הצלחת לעזור במקום אחד, עדיין לא תצליח לעזור לכולם, הרגשה שמלווה אותי בכל החודשיים שלי בהודו. 

חתונה הודית:
יצא איכשהו שממש התיידדנו עם מנאש הצייר (הוא גם מדבר את העברית הכי שוטפת בפושקר, כשיושבים אצלו בחנות הוא משמיע ומדקלם שירים של אהוד בנאי...), ואז לקראת סוף השהות שלנו בפושקר הוא הזמין אותנו לחתונה של בן דוד שלו... 
אני מניח שמיותר לציין שחתונה בהודו זה לא בדיוק מה שאנחנו מכירים בישראל... :)
בתור התחלה, רוב החתונות בהודו הן על בסיס שידוך, ובדרך כלל החתן מכיר את הכלה משו כמו 9-10 ימים במצטבר לפני שהוא מתחתן איתה..
החתונה עצמה אורכת משו כמו 5 ימים, שבכל יום יש אירוע אחד או שניים שכל אחד מהם מתקיים במקום אחר..
אנחנו באנו ליום הגדול של החתונה (לפי דברי מנאש - 50% מהחתונה), שבשלב הראשון היה כינוס בבית מלון עצום (עם מנות ראשונות מפתיעות) שם החתן והכלה יושבים במרכז עם מלא נשים הודיות שיושבות בצפיפות מסביבם (החתן והכלה נראים מבואסים תחת), שהעקרון בחלק הזה זה שכולם מביאים להם מתנות.. בסוף הטקס דופקים טיקה (הצבע הטפשי שההודים שמים על המצח) לחתן והכלה ואחר כך לכל בני המשפחה.
אחר כך חוזרים איש איש לביתו ועוברים לחלק הבא שמתקיים באיזה גן אירועים, שם יש את הארוחה העיקרית, והקטע שם זה שיש במה, כולם יושבים מול הבמה, וכל פעם חבר משפחה אחר עולה על הבמה ורוקד מול כולם, תוך כדי שבאים אנשים ומנופפים לו עם שטרות מעל הראש (דומה למה שהסבים עושים ביום כיפור)... בהתחלה לא הבנתי מאיפה בא הרעיון של להביך כל אחד בתורו.. בקיצור ראינו שמנאש לא עולה לבמה בטענה שהוא מתבייש, אז אני וסבתוש גררנו אותו ורקדנו שלושתנו מול כולם, ומהר מאד הצטרפו אלינו כל ההודים מסביב אל הבמה... היה מצחיק רצח!


בגדול אם ישאלו אותי מה עשיתי בפושקר, אני יגיד "הרבה כלום"... רוב הזמן עבר ב"מסיבות" מאולתרות (פעם לכבוד החזרה של סבתוש והילה, פעם לכבוד היומולדת של בנג'י, פעם לכבוד היומולדת של הילה, והמון פעמים בלי שום סיבה ניכרת לעין) - ביניינו חוץ ממסיבת החפירות בסילבסטר אף אחת מהמסיבות לא הייתה מסיבה... ההגדרה הנכונה היא "קנטל הימרחות" -, ארוחות בפלאפל או בבופה (דמיינו לכם איזה גן עדן זה בשבילי מסעדת אכול כפי יכולתך ב6 שקלים בלבד) ובצפייה בסרטים בקואלה. 

עזבנו את פושקר אחרי תקופה של 3 שבועות, הכי הרבה זמן שהייתי באותו מקום ברצף בחיים (חוץ מהסיטי כמובן... אהה וגם חוץ משבי שומרון תודות לאותו ריתוק פוקר מפורסם), באחד הימים האחרונים שלנו שם הילה וסבתוש עשו לנו מין "חפש את המטמון" בפושקר (כן גם הן ילדות צופים), מה שהבהיר לנו שאנחנו מכירים את פושקר קצת יותר מדי טוב :)

בראשון בבוקר לקחנו אוטובוס לג'איפור, עיר הבירה של רג'סטאן, בה אמור להתקיים פסטיבל מפתיע...

ואני יסיים במשפט ה"אם כבר אז כבר" המוכר והידוע, אשר ניסיתי לתרגם לאנגלית ולהסביר לבאנה:
"!!!If you have crashed the planter, than you should scratch all the side of the car"

הנתקע בעציץ, אומרים לו שרוט!  להתראות עד המייל הבא :)

יום שבת, 22 בינואר 2011

הודו: רישיקש - זה בדיוק מה שרציתי בעצם.


טוב אז את המייל הקודם סיימתי בזה שיצאנו אני והמשפחה מדרמסלה לכיוון אמריצר...
אין ספק שלמרות העובדה שיצאנו ב6 בבוקר והנסיעה לאמריצר היא באזור ה-7 שעות, הת"ש שלנו שם היה די גבוה, כי היה לנו ואן שבתכלס עצר לפי מתי שמתאים לנו, ויותר חשוב מזה - היינו כולנו ביחד..

אז לפני שאני ימשיך את הסיפור אני יסביר קצת על חברי המשפחה כדי שתכירו את הנפשות הפועלות (כלומר מה שמו של כל שחקן):
נתחיל מאלון (אבאלה) וערבה (אמאלה), זוג נשוי שעושה ירח דבש בהודו, שקיבל את תפקיד ההורים.. אחריהם יש את בנג'י (המכונה) הדוד המשוגע, אלה (דודה רופו) הדודה המגניבה, וחלקי (מגנוס) הדוד ההודי..
הילדים במשפחה הם אני ואלעד (התאומים המעצבנים) ומור (דתלה) האחות הסוררת.. ואחרונה חביבה היא ניצן (סבתוש מילגה), שהיא הסבתא, והיא גם במקרה שחקנית הקלפים הכי כשרונית שהכרתי.

אוקצור הגענו לאמריצר, שהיא העיר המרכזית במדינת פונג'ב, והיא מתאפיינת בכך שהיא מפוצצת בסיקים (אשר קיבלו גם את הכינוי "דרדסיקים" תודות לשטרונגול שיש להם בקדימה של הבנדנה), ושהיא קרובה לגבול של הודו עם פקיסטן. באמריצר ביקרנו במקדש הזהב, שהוא מין הסתם מקדש של סיקים, ואחר כך נסענו לכיוון הגבול.
הגבול באמריצר הוא הלם תרבותי: בכל יום בשעה 17:00 מתקיימת שם החלפת משמרות של החיילים בגבול, ובמקום להחליף שומרים כמו שמקובל בכל צבא נורמלי ("או תודה שבאת באמת", "מצטער אחי, אה דרך אגב אתה כיתת כוננות עכשיו"), ההודים והפקיסטנים עושים מזה אירוע בסדר גודל של לא פחות מדרבי לונדוני. דבר ראשון יש טריבונות של אצטדיון בכל צד של הגבול, ועליהן מתיישבים ההודים מצד אחד והפקיסטנים מצד שני (ולא תגידו רק תיירים, יש אשכרה הודים שבאים לראות את זה). לפני ההחלפה עצמה שמים מוזיקה ברקע וכל ההודים רוקדים להם כאילו יש להם על מה לחגוג (אני מזכיר שמדובר בהחלפת משמרות), ואז מתחילה ההחלפה.
את ההחלפה מנהל כרוז (שבטוח במאה אחוז שהוא מינימום פרדי מרקורי), וכל כמה זמן הוא צועק לקהל "אינדוסטאן" והם עונים לו בחזרה (ככה גם קורה בצד של הפקיסטנים), החיילים המחליפים (שלבושים בצורה די הגיונית פרט לעובדה שיש להם כרבולת עצומה על הראש) עומדים בשורה וכל אחד בתורו צועק למיקרופון צעקה ארוכה (לי זה נשמע כמו גווללללללל אבל לכל אחד יש את עולם האסוציאציות שלו...) ו"הולך" להחליף את אחד החברים שלו... שאני אומר "הולך" אני מתכוון למתנועע בצעדים אקרובטיים תוך כדי הנפת הרגל לאויר מדי פעם וביצוע תנועות מוזרות (באמת שאין דרך להסביר עד כמה זה מגוחך במילים, אני ממליץ בחום להיכנס לYOUTUBE ולראות את זה..).
אותי אישית הדבר שהכי הצחיק זה שההודים בקהל לוקחים את העניין ממש ברצינות, ומתעלמים לחלוטין מהעובדה שהם עושים מעצמם בדיחה ושכל התיירים באים לראות את העניין רק כי זה מצחיק...

משם המשכנו לנו לתחנת הרכבת של אמריצר, מקום מטונף להפליא, שם חיכינו לרכבת שעתידה לקחת אותנו לרישיקש... בזמן שחיכינו שם עם התיקים הגיע כלב והשתין ממש לידנו.. כמה סימבולי. 
אה והייתה שם גם משתנה שאתה משתין לתוכה והשתן פשוט נשפך על הרצפה... עושה הרבה הגיון! 
הנסיעה ברכבת היא במה שנקרא "סליפרים" - מעין מיטות כאלה שמסודרות בצפיפות שמזכירה קצת זמנים פחות נעימים בתחילת שנות הארבעים, מה שמאפשר להעביר את הנסיעה הארוכה בשינה (וכל זה כמובן בתנאי שאתה מסתדר עם ריח השתן החריף, הנחירות הבלתי פוסקות של ההודים מסביב, רעשי הרקע של המסילה שלא עברה שיפוץ משו כמו 20 שנה, הרוח הקפואה שעוברת דרך החלונות שאין להם באמת סגירה נורמלית, ושאין לך בעיות שינה בלי קשר...)

בסופו של דבר הגענו למנוחה ולנחלה...
רישיקש, עיר מדהימה במדינת אוטרקאנד, יושבת על נהר הגנגס הארוך, והיא מפורסמת בעיקר בגלל הביקור של הביטלס במקום..
אנחנו התמקמנו באזור שנקרא "לקסמן-ג'ולה", שמתפרש משני צידי הגנגס ומחובר באמצעות גשר עצום ורעוע למראה, בגסט האוס מפתיע ולעניין, שם פגשנו את הילה, החברה שמפורסמת של ניצן, שקיבלה את עמדת "האחות של הסבתא" במשפחה...

והנה מספר סיפורים/אנקדוטות/עניינים מרישיקש, בלי שום סדר כרונולוגי הגיוני:

האופנוע הוא ידידו הטוב ביותר של העצלן:
גם מי שמכיר אותי יום יודע להגיד שבאופן כללי אני מעדיף להיות סטטי... אז אחרי שהבנתי את הסדר גודל של המרחקים באזור (משו כמו רבע שעה שלמה של הליכה אם רוצים להגיע לצד השני של הגשר), הגעתי למסקנה שצריך לשכור טוסטוס. הלכנו אני אלון ואלעד ושכרנו אופנועים מלאקי וגודו, צמד הודים שמדברים עברית שוטפת ברמה מלחיצה, ובנסיעה הראשונה שלנו עצרה את אלון ואלעד משטרה והחרימה להם את האופנועים! (בהודו, כך מסתבר, אסור להשכיר אופנועים, ואותי לא עצרו כי כנראה חשבו שאני הודי).
עם הזמן הפכתי למורה נהיגה, עשיתי קורס מזורז לבנג'י, דתלה וסבתוש, ואם היה לי שלט עם "ל" הייתי שם אותו על האופנוע.
האמת ששבוע אחרי ההשכרה עצר גם אותי שוטר והחרים לי את האופנוע בדיוק מאותה סיבה שהוא החרים לאלון ואלעד(כנראה שבאותו יום נראיתי פחות הודי), אבל יומיים אחרי זה גודו הביא לי אופנוע חדש כי פשוט גמרו אותי כל ההליכות האלו... :)
כן אני עצלן ואני גאה בזה.

ישראלי באשראם יוגה = פיל בחנות חרסינה:
למרות שהאינסטינקט הראשוני שלי לגבי יוגה היה "אין תאוריה", די אהבתי את הרעיון...
העסק הזה באמת משחרר!! טוב לגמישות ולכושר, מרגיע בטירוף ונותן אנרגיה!
רישיקש נחשבת ל"בירת היוגה העולמית", ובתכלס היא מצדיקה את זה, כי בכל פינה שם אפשר למצוא אשראם יוגה ושיעורים בכל הרמות.
בתור התחלה הלכנו לאשראם הקרוב אלינו, שהשיעור בוקר שם מתחיל בפאקינג 6 בבוקר!!! (אהה זה מסדר את היום)..
ב3 ימים הראשונים גם הלכנו לארוחות באשראם, שם האנשים מחויב"סים לחלוטין, אכלו סיבוב 540 מעלות מכל הקטע הזה של השנטי שמלווה את היוגה.. כל ארוחה נפתחת באיזו מנטרה שלא התאמצתי לפרש את מה שהיא אומרת, ובסופה אומרים ביחד "אוםםםם שנטי שנטי שנ-טי-אי"... מצחיק.
מהר מאד מצאנו אלטרנטיבות פחות קיצוניות לשיעורי בוקר (8 וחצי, 9 בבוקר), ולקחנו גם שיעורים פרטיים רק למשפחה.. 

האוכל ההודי - לפעמים כיף לטעות:
טוב אז בתור התחלה אני רוצה להתנצל על מה שרשמתי במייל הראשון על האוכל בהודו... כנראה שדלהי זה לא בדיוק מקום שמשקף את מה שקורה בשאר המדינה...
גיליתי שהאוכל ההודי, למרות היעדרות הבקר, הוא ממש טעים!
הנה מספר מאכלים הודים שהם בהחלט לעניין:
סמוסה: בצק מטוגן עם מילוי תפוח אדמה וכל מיני תוספות חריפות מפתיעות, די מקביל לפסטלים שמחלקים בחתונות.
צ'פאטי: או כמו שאני קורא לזה - צ'אפיתה, היא פיתה הודית שמכינים על סאדג', טעימה מאד ויושבת יופי בתור נשנוש של בין לבין.
טאלי: סוג של עסקית שמכילה אורז ועוד כל מיני תבשילים מתפוחי אדמה/בטטות/עדשים/שעועית וכדומה..
באנופי: קינוח הודי שהוא בהחלט אחד הקינוחים הכי טובים שאכלתי בחיים, מין עוגת שכבות של ביסקוויטים, צימוקים, ריבת חלב, בננות וחמאה... מדהים!!!
מהר מאד הפחתתי את הביקורים במסעדות ועברתי לאכול בדאבות - מסעדות הודיות, שהן גם מין הסתם הרבה יותר זולות.

ישראלים בהודו והשפעתם:
טוב זה לא חדש שהעם הישראלי הוא עם בולט בשטח, אבל פה בהודו זה פשוט דבר יוצא דופן...
ישנו מילון מונחים שלם שהישראלים המציאו בהודו, וההודים פשוט התחילו לדבר ככה בעצמם!!!
בתור התחלה, מסתבר שישראלים לא אוהבים לקרוא למטבע המקומי בשמו האמיתי - רופי... אז אומץ למטבע שם יותר מגניב - רופה (RUPA), עם דגש חזק על ה"פה" בסוף (תנסו להגיד את זה הרבה פעמים ותראו שזה באמת הרבה יותר מגניב ככה).
חוצמזה יש את הביטוי הידוע "וואי לייק דיס", שזה תרגום חופשי לביטוי הישראלי המוכר "למה ככה?", שכל מוכר בהודו משתמש בו בלי הפסקה..
אני מצטער שאני מדבר על העם הישראלי כאילו אני לא קשור לזה (ברור לי שאני הכי סטראוטיפ של ישראלי שיש), אבל פשוט חובה לצחוק על זה :)

קצת על הגסט האוס:
את הגסטהאוס מנהלים ומתפעלים כמה חבר'ה נפאלים... שמותיהם בהודו: לקסמן (אשר מכונה בפי אלעד "לקסמן שם בדוי"), קרישנה ורמי.
לגסט האוס יש גם מסעדה שם נהגנו לשבת משו כמו 50 אחוז מהזמן, תוך כדי משחק קלפים, צפייה בסרט הודי (עוד תופעה משונה בתרבות ההודית, שילוב מוזר של משחק ברמה יותר נמוכה מטלנובלה ישראלית, ריקודים שלא קשורים לסיטואציה ולמציאות, אפקטים זולים להחריד ו closeup'ים מוגזמים שחוזרים על עצמם קצת הרבה יותר מדי - ושוב מה שהכי מצחיק זה שההודים באמת אוהבים את זה), או שסתם יושבים ומריצים צחוקים.
לקסמן, כך גילינו, יכול לארגן הכל.. אפילו ששאלנו איפה אפשר להדפיס על חולצות הוא אמר שהוא יכול להכין לנו בעצמו.. העניין הפך לבדיחה הקבועה שלנו עליו, וכל פעם היינו פונים אליו בבקשה מוזרה אחרת, במשפט בסגנון של "יו לקסמן, אתה יכול לארגן לי סוס פוני ורוד עם תות מקועקע עד הגב, 2 בזוקות, סירת מנוע ופגשה עם ג'ון לנון??", ותמיד התשובה הייתה כמובן "yeah, no problem".

הקופים מכים שנית:
פה ברישיקש זאת ממש תופעה... הם עושים מה בראש שלהם!!
כל פעם שעוברים את הגשר זה מופע קרקס שלא רואה ממטר את מה שראיתי בדרמסלה..
אבל מה שכן, הם חוצפנים!!
אני ודתלה יושבים בבית קפה ומקבלים טוסט, דתלה מניחה אותו בתמימות על השולחן, פתאום נכנס קוף לבית קפה, לוקח את הטוסט שלה ובורח משם!!!!
הייתי מוכן לשלם המון כסף בשביל שיהיה לי תיעוד של העניין.....

בית היתומים:
ביום ראשון לערבה היה יומולדת, והמתנה שהיא ביקשה הייתה שנלך כולנו להתנדב בבית יתומים שנמצא לא רחוק מהגסט האוס שלנו..
לקחנו אותם לגנגס ועזרנו להם לכבס את הבגדים שלהם ושיחקנו איתם (אני הלכתי די מוקדם מהעניין עקב בעיות בריאותיות לא כל כך מפתיעות הקשורות לקיבה שאני מעדיף לא לפרט עליהן...)
חוצמזה ערבה ארגנה ערב-סרט בבית קפה של הבית יתומים והביאה משו כמו 40 תיירים (כל ההכנסות לבית יתומים), וגם השתתפנו בערב שירה בציבור עם הילדים.

באנג'י מפתיע, סופר סאייה:
טוב אז מהרגע שהגעתי לרישיקש היה לי ברור שאני עושה באנג'י, וביום שישי הלכנו אני, בנג'י ושון (יפני שישן איתנו בגסטהאוס) לנקודת הבנג'י, חצי שעה נסיעה מרישיקש על הגנגס.. בתור התחלה פספסנו את האוטובוס שמגיע לשם (זה היה בדיוק ביום שלא היה לי אופנוע), ולקחנו לשם מונית, שם פגשנו גם את אלון וערבה.
נרשמו ל2 הקפיצות אפשריות שם - באנג'י 83 מטר וFLYING FOX, שזה מאין אומגה של קילומטר שעושים בשכיבה, מה שיוצר אפקט של סופר מן..
התחלנו מהבאנג'י, שם החלטתי שהכי הגיוני זה לקפוץ בתחתונים, ושון עף על הרעיון וקפץ גם הוא בתחתונים... הקפיצה עצמה מדהימה!! 4 שניות של להרגיש כמו אלוהים... בהחלט משהו שאני יעשה שוב בכל הזדמנות שתהיה לי...
החלק המצחיק של היום הגיע שעשינו את הFLYING FOX... פה החלטתי להישאר לבוש, אבל שון כנראה לוקח דברים מאד ברצינות, ופתאום אני ובנג'י מסתובבים וקולטים שהוא ערום לגמרי!! לקח לנו כמה דקות להתעשת אחרי הצחוק ההיסטרי שהיפני ההזוי הזה גרם לנו... עשיתי יחד עם שון את הקפיצה (היינו עטופים במין בד כזה אל דאגה), ותוך כדי הוא החליט שאנחנו בכלל בדרגון בול Z והוא התחיל לדמיין שהוא יורה להבות מהידיים ושהוא נלחם בסופר סאייה. סיימתי את הקפיצה על סף עילפון מרוב צחוק, הבנאדם הוכתר מאותו רגע למלך שלנו!
אה ובגלל הראש היהודי שלי הצלחתי לעשות את אותה קפיצה עוד פעם בחינם עם בנג'י....


השבועיים וחצי ברישיקש עברו בטיל, ומבחינתי יכלו גם להפוך לחודש בקלות...
ביום ראשון המשפחה התפצלה, אלון וערבה נסעו באופנוע לכיוון פושקר, לשם גם אלעד נסע ברכבת, אני נסעתי קודם לאגרה לראות את הטאג' מאהל, ושאר המשפחה נסעה קודם לורנאסי.
סיימנו בערב אחרון מרגש עם ים צחוקים ופיימוס בנוהל, בתקווה לעוד ערבים משותפים כשכולם יגיעו לפושקר...

ונסיים בברכת "זה יכול להפתיע אותי",
להתראות עד הפעם הבאה!
ושנה אזרחית טובה ומוצלחת לכולם!

הודו: בטן גב בדרמסלה

אם יש משהו שאני אוהב זה שמנחיתים עלי פצצה אחרי שכבר ברור שאני לא ישנה את דעתי.
ככה, אחרי שחיפשנו גסטהאוס פנוי בדרמסלה איזה שעה, וסוףסוף מצאנו אחד נורמאלי שהוא גם פנוי וגם יש בו מקלחת עם מים חמים וגם המצעים עדיין נראים לא מפושפשים, וכבר פרקנו את התיקים והתקלחנו ואין מצב בחיים שאנחנו זזים משם - או אז נזכר בעל הגסטהאוס לבוא ולהגיד שהשער של המקום נסגר כל יום ב11 בלילה (מה אנחנו בכיתה ט?), ולא רק זה, עוד 3 לילות אנחנו צריכים לעבור כי הכל מוזמן! תודה לך מר מנהל שאתה חבר שלי ואמרת לי את זה בזמן.

דרמסלה היא עיר בצפון הודו והיא ממוקמת על הר, המקום בו אנחנו (וכל שאר התיירים) התמקמנו נקרא mcloed (דרמסלה עילית אם תרצו), פרבר בגובה 1700 מ' עם נוף הררי משוגע, שם מתגורר הדלאי למה ומאות פליטים טיבטים.
המקום הוא בתכלס עיר תיירות לכל דבר (ראו ערך קוס, איוס, איינאפה וכו'...) רק שפה זה בסגנון הודי / טיבטי, מה שאומר שיש איפה לשתות בירה, ואפילו יותר חשוב, יש אוכל מערבי שמן וטעים, דבר שהיה לי מאד חסר בשבוע הראשון...

בלילה הראשון הלכנו לפאב-מסעדה המרכזי (מקום שכמובן נחנוק בהמשך), ושם פגשנו את צ'ואן, שהוא בודאות המלצר הכי טוב שראיתי בחיים (נשמע קצת מפגר אבל אני רציני לגמרי, הבנאדם פשוט טוב בזה, ולבחור יהיה תפקיד משמעותי בהמשך), וגם פגשנו את חגי... טוב לפחות אחד שנראה 2 טיפות מים כמוהו.

ובכן הינה מספר אנקדוטות שקרו במהלך השבוע וחצי האחרונים:

הטרק לtriund - מוות למוכר הסנדלים:
ישנו טרק של יום אחד (משו כמו 8 ק"מ כל כיוון), אליו יצאנו אני אלעד ואלכסנדה, סטודנטית מאוקספורד שהכרנו ביום הראשון בדרמסלה.
בתכלס העלייה לא קשה בכלל במיוחד אחרי עליות כמו הר תבור, מעלה עלי וכרבולת, אבל אני בתמימותי עשיתי את הטרק עם הסנדלי צ'אקו החדשות שקניתי, שהמוכר בחנות אמר לי בביטחון מלא שהן יושבות לי על הרגל בדיוק כמו שצריך... אחרי שהאצבעות שלי נראו לא פחות גרוע מאיך שהעקב שלי נראתה בתחילת השביל (או בשפה פשוטה - חורים), גיליתי בעזרת השוואה לסנדלים של אלעד, שהמוכר זיין את השכל, והסנדל פשוט גדול עלי במידה אחת לפחות. למרות שהכאבים בהליכה היה שווה כל רגע, הנוף בסוף העליה פסיכי ועוצר נשימה, לא מבייש את הנקודות תצפית היפות של הארץ...
על הפסגה הייתה קבוצה של פול-ילד-הודי בטיול שנתי, שהחליטו משום מה שאנחנו אטרקציה והצטלמו איתנו כאילו אנחנו מינימום ליונל מסי ודויד וייה.
בדרך חזרה ראינו להקת קופים (לא זוכר את השם של הגזע הזה, אבל זה כמו רפיקי ממלך האריות, והם שורצים בכל מקום כמעט באזור הזה), והם עשו לכבודנו תרגילים ברמה יותר גבוהה מקרקס, הקופים האלה דרך אגב גם מרשים לעצמם להתגנב לגסט האוסים ואחד שוטט לנו פעם על המרפסת...
באותו יום גם היינו צריכים לעבור גסטהאוס לאור הגירוש הלא רצוי...

הסופר קלאסיקו - אירוע הסטורי שלא ישכח לעולם:
ביום שני שעבר התרחש אירוע הספורט הגדול ביותר בהסטוריה.
מיותר לציין שאני ואלעד לא שקלנו אפילו לרגע את האופציה של לא לראות את המשחק הכל כך משמעותי הזה, ובעצם מהיום הראשון בדרמסלה עבדנו בחיפושים אחרי המקום בו נראה את המשחק.
הבעיה: המשחק מתחיל ב1 וחצי בלילה, ומשודר רק בערוץ מסוים, וכל המקומות בעיר בלי יוצא מן הכלל נסגרים עד השעה 23:00, כולל חדרי האינטרנט... אין ברירה אלא לוותר על המשחק... המון!!!
הלכנו לאותו פאב מרכזי שחנקנו בימים הראשונים ושיכנענו את המלצר הגבר (ופה ישנו מוסר השכל חשוב  לגבי כוחו של הטיפ) להישאר איתנו אחרי הסגירה מ11 עד 3 וחצי בלילה שהמשחק נגמר, כדי שנוכל להישאר לראות את המשחק. 
מיותר לציין שהמשחק היה רגע שיא בספורט, בטיול ובחיים של כל בני האדם באשר הם ושברצלונה זה המועדון מספר 1 בעולם.

לאן נעלמו כל הישראלים? :
האמת שממש הפתיע אותנו שלא ראינו בצפון בכלל ישראלים... כאילו off-season סבבה והכל אבל לא הגיוני שאין אף אחד!
ופתאום ביום אחד שישבנו ב"נרגילה בר" (אה הם יודעים לסדר ראש) קיבלנו כאפה של ישראלים (אבל ממש לא מהסוג הרע), שבתכלס אף אחד כמעט לא נמצא פה בטיול קלאסי אחרי צבא...  מהר מאד נהיינו סוג של חבורה והעברנו את רוב הזמן ביחד, כבר נתנו אחד לשני תפקידים במשפחה שנוצרה לנו (אני ואלעד היינו מן הסתם התאומים המעצבנים), ואיכשהו גם התקבצנו לאותו גסט האוס (השלישי במספר בדרמסלה).
גם בזכותם גילינו שאפשר לאכול אוכל נורמאלי במחירים הרבה הרבה יותר זולים, וגילינו גם את המאכל הטיבטי המדהים momo שזה ממש כמו דים-סאם וזה טעים בקטע אחר.
עכשיו יש לפחות עוד 8 אנשים שאומרים "מדהים", "מפתיע" ומשחקים "פיימוס". 

הדלאי למה - מה לי ולבודהיזם? :
איכשהו יצא שבזמן שהיינו בדרמסלה, הדלאי למה בכבודו ובעצמו עשה שיעורים במקדש שלו לבודהיסטים מרוסיה שהגיעו במיוחד, אירוע פתוח לקהל הרחב הכולל גם תרגום באנגלית. עקב עלות ההרשמה המגוחכת (פחות משקל) לא היו יותר מדי התלבטויות... מתוך 12 שעות ב3 ימים הגעתי למשו כמו 5 שעות, עם הרבה דיבורים על פרחי לוטוס, "דארמה" (דרך החיים הבודהיסטית), ושלוות נפש... בקשר לשלוות נפש הוד קדושתו אפילו הסביר את חמשת הכללים הבסיסיים כדי להשיג אותה:
1. לא לרצוח - הגיוני.
2. לא לאנוס - מקובל.
3. לא לגנוב - אפשרי.
4. לא לשקר שקר גדול - אני מניח שאפשר להסתדר עם זה.
5. לא לשתות אלכוהול - פה איבדתי אותו. מה הוא גנוב?? אני עדיין חולם בלילות על גולדסטאר! כנראה ששלוות נפש לא תהיה בקרוב.

בית חב"ד - אין ספק שזה הכי יהודי שהיה לי בחיים:
כבר סיפרו לי דברים בעבר על בתי חב"ד בחו"ל ואף פעם לא הבנתי מה מושך את הישראלים ללכת לשם באמצע הטיול שלהם, אבל אחרי הדלקת נר ראשון של חנוכה וארוחת ערב שישי בבית חב"ד הבנתי את הקטע... למרות שהתכנים עצמם לא אמרו לי שום דבר, הייתה אוירה מ-ט-ו-ר-פ-ת!! אני והרב האחראי שם השתכרנו עד מצב חיחות מתקדמות, והתחלנו שם סבב סיפורים שכל אחד היה יותר משוגע מהסיפור הקודם, זה התחיל מסיפור ההתחפרות המפורסם שלי ושל אלעד בקיסריה, המשיך לסיפורים על מאפיות יהודיות בניו יורק, עדות לרצח וקונספירציות עם מדינות עוינות, ונגמר בזה שהרב סיפר שלפני כמה שנים בברוקלין הוא הניח תפילין ברחוב ללא אחר מאשר בונו מU2!!!!!!!! והוא עד היום לא יודע מי זה!!!!!!
עקב החיחות המתקדמות שלי והעובדה שהדלק שלי בחיים זה צחוקים, הצלחתי לשכנע את כל היושבים (משו כמו 20 אנשים שבקושי מכירים אחד את השני) לשיר לכל מי שמספר סיפור את "שלום אדון ינשוף" (למי שהספיק לשכוח - שיר נוסטלגי מהטיול הראשון שלנו בכיתה ה). הדבר תפס בקטע אחר וגם עכשיו איזה שבוע אחרי אני עוד שומע אהשים מזמזמים את השיר גאוני הזה...
אם כבר אני מדבר על יהדות, נראה לי שזאת הפעם הראשונה בחיים שנכחתי בהדלקה של כל 8 הנרות של חנוכה!!! אל תדאגו הסיכוי שאני יחזור יותר יהודי לא נמצא בסקאלת הסיכויים.

התנדבות עם ילדודס טיבטיים:
נרשמתי עם עוד כמה אנשים להתנדבות בגן ילדים טיבטי, ילדים בני 1-3, כאשר כל אחד מאיתנו קיבל ילד טיבטי קטן וחמוד והלך איתו לשחק במקדש הטיבטי.
הילד שקיבלתי היה פשוט מדהים, בלאגניסט קטן והיפראקטיבי, פשוט כיף!!!!
עד שהוא השתין במכנסיים.... תודה! 
את משימת החלפת התחתונים השארתי לגננת.

מתי אני ילמד להתמודד עם מזג אויר??? :
באופן כללי בחיים אני לא מצליח להתאים את עצמי למזג אויר הנוכחי, ובדרמסלה, שרק התקררה מיום ליום, אני פשוט קפאתי!!!
הכל נשאר בגבול הכמה אפצ'ים רנדומליים מדי פעם, אבל אחרי הטיול שעשינו למפל בגסו (בגסו זה עוד כפר ליד mcloed, הידוע בעיקר בזכות ה"בגסו קייק" - עוגת שוקולד עמוסה בחמאה, הדבר הכי כבד שאכלתי בחיים), שם החלטתי ברוב חוכמתי להיכנס למי השלגים הקפואים, אז הגיע הצינון החריף... איזה שיעולים....


אחרי עוד ערב של צחוקים ופיימוס שנגמר באמצע הלילה, קמנו ביום שלישי האחרון ב6 בבוקר ולקחנו מונית כל ה"משפחה" לאמריצר, משם נמשיך ביחד לרישיקש.

ואת המייל הזה אני יסיים בשיר שרשום בספר השירים בבית חב"ד (לא יאומן שבאמת אנשים יושבים וכותבים את הדברים האלה), לפי המנגינה של "לדוד משה הייתה חווה":
לחסיד אחד הייתה כוסית - איה איה או.
ולשני היה בקבוק - איה איה או.
לחיים פה לחיים שם הרבי שליט"א חי וקיים!!!

יאללה bey.