צ׳ילה: פוייווה, ולדיביה ופוקון - ארוך מהרגיל.

״נחשים, עכבישים וראש תנשמת, אם אלשין ואדבר, אמות עד שאהיה מת״ (אמר הארנב לצב, החזקים מבינכם גם יודעים באיזה סרט מדובר)

בזכות יכולות העיתוי המצוינות שלי, בחרתי את היום הכי גשום בשנה כדי לעבור מדינה.

5 שניות מרגע יציאתי מההוסטל וכבר נספגתי כולי במים (כמובן שהמעיל גשם לא היה בשלוף, הוא באמת עזר לי בתוך המוצ׳ילה), וכך ביליתי את הנסיעה הקצרצרה (4 שעות, שמתוכן שעה וחצי בתוך המעבר גבול) לאוסורנו.

מעבר הגבול הצ׳יליאני:

אין ספק שברגע שהומצאה המילה ״הפרזה״, הוגה המילה עבר את הגבול מארגנטינה לצ׳ילה.

שלט גדול בביקורת דרכונים מזהיר כי אסור להכניס -

א. מזון.

ב. משקאות.

ג. צמחים.

ד. פריטים המכילים חלקים מבעלי חיים (מצורפת תמונה של פסלון אינדיאני עם נוצה כדי לענות לשאלה המתבקשת ״מה לעזאזל?!״).

בזמן הביקורת אחד המג״בניקים עשה מסדר לכל התיקים, ועבר עם הכלב תיק תיק פעמיים (הפעם לא קיבלתי ממנו תגובות מיוחדות על ריח הבנגיי) ולאחר מכן על כל אחד מהאנשים שעברו, הכל כדי שחס וחלילה לא נכניס מזון ארגנטינאי או שן של חתולה לאדמת צ׳ילה (אם הייתי בא עם מא״ג ו2 שרשירים עלי כנראה לא היו אומרים לי כלום).

הגיוני בסה״כ...

סיימתי את המעבר המייאש, וירדתי בכפר ״אנטרה לגוס״ (כניסת האגמים), אשר נמצא חצי שעה מאוסורנו ודיי קרוב לפארק ״פוייווה״, והלכתי להתמקם בהוסטל היחיד שרשום בגרינגו (למי שלא מכיר - האתר הישראלי המוכר ביותר לדרום אמריקה, מבחינת רוב הישראלים זה תחליף ממצא לחלוטין לlonley planet), שוחה לי (עדיין) בין טיפות הגשם החביבות.

אנטרה לגוס ופארק פויווה - תייר יחיד בין מאות צ׳יליאנים:

כשהתמקמתי בהוספדחה (שזה הוסטל שנמצא בתוך בית של מישהו ואתה בעצם גר יחד איתו, לבעלים קוראים דוריס שקיבלה כמובן את הכינוי ״דוריס קצבים״), נפלה בי ההבנה כי אני התייר היחיד בכל הכפר המזורגג הזה!

לא הדרך הכי כיפית להתחיל במדינה חדשה, אבל שטויות...

בהגעתי התחלתי לברר לגבי הטרק בפארק פויווה...

ולפני ההמשך אני רוצה להציג בפניכם הגדרה מילונית/ויקיפדיית למונח -

״הר געש רדום״ – הר געש שאינו מתפרץ בקביעות או שמתפרץ לעתים רחוקות.

ואיך לא, כמובן שהר הגעש ״פוייווה״, שנחשב ״הר געש רדום״, יתפרץ בדיוק בחודש שבו אני מגיע לדרום אמריקה.

התקווה שלי הייתה שהטרק סביב ההר געש (שהוא גם הטרק המפורסם והיפה ביותר בפארק) יהיה פתוח לטיול ובמקסימום יהיו חלקים קצת מאובקים, אך לצערי כל האזור המדובר בפארק סגור לחלוטין והמקום היחידי שאפשר לטייל בו הוא החלק הדרומי..

החלטתי שלא מתבאסים על עפר וולקני שנשפך, והתכוננתי לצאת לטרק שכן אפשר לעשות.

לאור המזג אויר הנבזי, וזה שעוד הייתה לי תקווה שיגיע איזה תייר אחר שיצא איתי לטיול, חיכיתי יומיים על ריק בכפר, וכשהשמש יצאה, יצאתי גם אני (כמובן שלא מצאתי שום תייר במקום השכוח אל הזה ונאלצתי לצאת לבד).

פארק פוייווה, לגונה ברטין - Man Vs Plants:

תפסתי לי טרמפ מהכפר עד לכניסה לפארק, ושם ביררתי באינפורמיישן על הטרק ונאמר לי כי הוא אפשרי אך עלי לקחת בחשבון שזאת תחילת העונה, עדיין לא שיפצו את הדרך ועומדים להיות לי מלא צמחים בדרך שיפריעו לי.

כמובן שהתייחסתי להזהרה בזלזול ישראלי אופייני שחצני, כמה צמחים לא ימנעו ממני את התענוג המושלם של צעידה בחום עם מוצ׳ילה של 15 קילו בין דבורים לזבובי ענק! 

״כמה צמחים״... באלוהים שהייתי יותר זמן במצב של פילוס מאשר במצב של הליכה... כל 5 מטר יש עץ שבור שצריך לדלג מעליו/שיח קוצני שצריך לעבור דרכו/עשרות שרכים שקשורים מ2 הצדדים של השביל שצריך לזחול מתחתיהם (אין לי מושג איך זה קורה מבחינה גאולוגית אבל זה מה שהיה שם).

סיימתי את ההליכה עם קוצים בכל חלק (כמעט) בגופי, וכבונוס גם צריבות ברגליים מהסרפדים בדרך.

לא רק זה, כשהגעתי ללגונה הבנתי למה הם מתכוונים כשהם אומרים ״עפר וולקני״, כי המוצ׳ילה שלי שינתה את הצבע מכתום לאפור.

מה שכן, להיות לבד בלגונה בשומקום זאת אחלה חווייה, שקט מסוג שאי אפשר למצוא בשום סיטואציה אחרת בחיים.. שקט שברדת החשכה הופר לחלוטין בעקבות מקהלת הצפרדעים העליזה שניגנה לי סימפונייה כל הלילה בסראונד (לפחות 5 מליון צפרדעים, וברור לכם שאני מגזים).

את הדרך חזרה ביום למחרת עשיתי בחצי מהזמן (מממ איזה פראייר פילס בשבילי את הדרך, אה אופס זה אני), הבנתי באופן סופי שאני פשוט לא יודע ללכת אחרי שנפלתי כ-50 פעמים לפחות, וחזרתי ללילה אחרון באנטרה לגוס.

כמה עובדות לגבי צ׳ילה לפני שממשיכים:

1. הבשר פה על הפנים. אחרי כמה ביקורים במספר קצביות שונות הבנתי כמה אני מתגעגע לארגנטינה, ולא רק בגלל החוסר בבשר, אלא בעיקר בגלל שעכשיו אני צריך אשכרה לבשל! (אני יותר טוב בלבקש מאחרים לבשל בשבילי מאשר בלבשל).

2. לישראלים יצא שם רע בצ׳ילה, של רעשנים, לא מנומסים וקמצנים. (אם זה לא חדש אז זה לא חדשות).

3. הצ׳יליאנים לא אוהבים את הארגנטינאים (לפחות יש בינהם הדדיות ביחסים), הם תופסים אותם כעם צעקן (כמו הישראלים, אולי בגלל זה כל כך אוהבים אותנו בארגנטינה) שלא כמו שאר העמים הלטיניים, שאצלם הכל Suave (בסה אוטרה ווס).

4. הצ׳יליאנים עניים בטירוף! השכר הממוצע פה לחודש הוא 400 דולר, והמחירים לא כל כך יותר זולים מישראל, בחלק מהדברים אפילו יקרים יותר (שנה באוניברסיטה פה עולה פאקינג 8000 דולר{!})

אז נפרדתי לשלום מדוריס קצבים ויצאתי לדרכי לכיוון ולדיביה, ב2 טרמפים (שאחד מהם היה הזוי עד מלחיץ) ואוטובוס להשלמת הפער.

ולדיביה - כלום בפיתה. אה וגם אריות ים:

אז הגעתי התמקמתי וכו׳ וכו׳ וכו׳ (אני מניח שהשורה החוזרת הזאת נמאסה כבר במייל על פושקר אבל אין מה לעשות), ואז גיליתי שהגעתי לעיר בעיתוי שאני מכנה ״מוות טוטאלי בשלישית״, כשהגעתי היה:

א. סיאסטה.

ב. יום ראשון.

ג. יום אחרי ערב חג המולד.

כלב לא היה בחוץ, כ-ל-ב-!!!!!!!!

ומדובר בעיר ענקית, שנחשבת ל״תוססת״!

אההה כי היה שם משהו שתסס חוץ מהקולה שהשגתי אחרי שעתיים וחצי של חיפושים אחרי קיוסק פתוח!!!

הדבר היחיד שעשיתי באותו יום (חוץ מכלום) היה ללכת לשוק הדגים (שהיה סגור כמובן) ולצפות באריות ים שממש יושבים על הגדר של השוק ומחכים שיאכילו אותם (אף אחד לא טורח לרמוז להם מתי יום ראשון/יום חג).

עד לאותו רגע חשבתי שמדובר בחיה קטנה בגודל של כלב ים אבל מדובר במפלצת!!

חוץ מהאריות גם עפים שם כל מיני סוגי ציפורים כמו שקנאים, מאד נחמד לראות.

הלוואי והיה לי משהו אחר מעניין לספר על העיר הזאת...

ביום אחרי שהגעתי (אחרי שהסתובבתי קצת כדי לוודא שבאת גרים שם אנשים) כבר חתכתי באוטובוס לפוקון.

פוקון - ברוך השם, סוףסוף יותר משבוע במקום אחד:

פוקון היא עיירת תיירות שמתבססת על הפארק הלאומי ״ויאריקה״, שם נמצא אתר סקי מצליח מאד בחורף והר געש פעיל (ששמו ויאריקה), והעיר נחשבת לסוג של ״עיר אטרקציות״.

כשהגעתי התמקמתי בהוסטל שנתן לי את האופציה בפעם הראשונה בטיול להיות בחדר של יחיד בלי לפשוט את הרגל..

ביום אחרי שהגעתי (27/12) הלכתי לברר פרטים על ה״ויאריקה טרוורס״, הטרק המפורסם שממש בניתי עליו, וכמובן שגיליתי שהוא נפתח רק ב10/1.

עקב העובדה שנשבר לי לוותר על הכל, החלטתי שאני נשאר פה עד שהטרק נפתח, ומנצל את הזמן כדי לאגור כוחות לקראת הטרטורים בהמשך.

הזמן עבר די בנעימים, חדר מושלם ושקט (פרט לשלוש שעות קבועות ביממה בהן להקת ילדים בבית השכן מתאמנת על שיר אחד בלבד!!!), ואוירה מצוינת בהוסטל (חוץ מהעובדה שהגברת שמנהלת אותו ממציאה כללים הזויים כמו כיבוי אורות ב12 בלילה וכאלה).

והנה תיאור של הדברים שעשיתי בפוקון מלבד קריאה/כתיבה/משחקים באייפוד/אכילה/פוקר:

הטיפוס לויאריקה:

האטרקציה המוכרת ונפוצה ביותר בפוקון..

הבעיה בה היא שאתה חייב לעשות אותה עם חברה והמחירים ממש מוגזמים, בעיקר כי הם יודעים שאף אחד לא יוותר על זה...

בהתחלת היום נסענו עם רכבים לרכבלים שבהתחלת העליה, שם המדריכים המליצו לקחת אותם ולשלם עוד 6000 פזו צ׳יליאני, כל הבנות בלי יוצא מהכלל לקחו את הרכבל והבנים עלו ברגל (אף אחד לא היה מוכן להיות הזכר היחיד שישפיל את עצמו, אני לא עליתי מתוך קמצנות נטו).

העליה על השלג היא די איטית אבל מאד נחמדה, אין ספק שזה הרבה יותר קל כשאין לך מוצ׳ילה כבדה על הגב.

בפסגת הויאריקה יש ריח נוראי של העשן הוולקני, מהרגע שאתה מגיע למעלה כבר בא לך לרדת..

ואז מגיעה הירידה שזה ללא ספק החלק הכי כיף באטרקציה, הכל קורה בגליצ׳ים על חתיכת פלסטיק שמגיעה למהירויות מטורפות ומייצרת המון גלבות וסלטות וירטואוזיות! ודווקא הפעם שימו לב להפתעה לא נפצעתי בכלל!!!

כשחזרתי גיליתי שאני נראה כמו אינדיאני כי לא שמתי מספיק קרם הגנה, אבל בגדול היה יום אדיר...

פארק הורקאווה (טרק הנמלים):

פארק הנמצא צפונית לפוקון, אליו הלכתי עם שחר דיזל לטיול חד יומי..

באמת אחד הפארקים המטופחים שראיתי בחיים שלי!

שבילים משורטטים, הכל משולט, באמת עבודה מדהימה שהלוואי שהייתה בכל הפארקים.

ההגעה לשם הייתה די משעשעת, לאור העובדה שהאוטובוס היה רק עם דלת קדמית ובכל המעבר עמדו אנשים, מה שיצר סיטואציה שבה 20 אנשים ירדו מהאוטובוס כדי לאפשר למישהו מהספסל האחורי לצאת החוצה... 

אוטובוס טוב!

בטיול הזה גם פגשנו 2 חבר׳ה טריים מהארץ, שכיבדו אותי בלא פחות מקפה טורקי עלית(!!!). אחחח כמה שזה היה טוב...

הויאריקה טרוורס - היה שווה לחכות:

אז כשסוףסוף נפתח הטרק (5 ימים מוקדם יותר ממה שהם אמרו בהתחלה), ישר התארגנתי ליציאה, יחד עם צור אגוז (שהיה איתי בהוסטל וגם הוא חיכה שבועיים לטרק הזה) ואורן ניירטו (הבת).

הטרק כעקרון מתוכנן ל4-5 ימים, אבל צור ממש דחף לזה שנעשה אותו ב3 ימים כדי לנצל את כל שעות האור שיש פה ביממה (או כמו שאומר השחקן הסופר משני שמשחק את הבעל של המוכרת בשוק שחור באלכס חולה אהבה - ״יש עוף, אפשר להכין מרק״).

טעות פטאלית!!! מסתבר שיש סיבה שממליצים לעשות את זה ב5 ימים!! בסוף היום הראשון (אחרי 14 שעות) הבנו שהלכנו 30 ק״מ!

למרות קריעת התחת, הנופים בדרך שווים הכל... ביום הראשון מסתובבים סביב הר הגעש ״ויאריקה״, בשדות של לאבה קרושה (נוצרות שם צורות משוגעות סטייל פארק תמנע), ביום השני לצד הר הגעש ״קטרופילאן״ דרך מעברי שלג ויערות שבסופן מגיעים ללגונה אזול המדהימה, וביום האחרון כמעט עד להר הגעש העצום ״לנין״.

ביום האחרון המזג אויר המושלם התחלף לחרא בלבן, וכל היום ירד עלינו גשם מעורב ברוחות מקפיאות (כל היום עם חםצוואר על הפרצוף)...

באותו יום גם בזבזנו איזה חצי שעה בנסיונות לעבור נהר שלא היה בו מעבר נורמאלי.. באיזשהו שלב החלטתי שעדיף כשלון מפואר מחלומות במגירה וניסיתי לקפוץ מצד אחד לצד שני... הכשלון בהחלט היה מפואר, וכך עשיתי את כל היום האחרון בטרק עם גרביים ספוגות במים... :)

במהלך שיהותי בפוקון קרתה השריפה בפארק ״טורס דל פיינה״, שדי ביאסה לי את התחת כי זה באמת הטרק שאני הכי בניתי עליו..

הבנתי שככל שאני יגיע לשם יותר מאוחר ככה הסיכוי שיהיו חלקים סגורים יהיה קטן יותר, ולכן החלטתי לעשות עוד ביקור קטן בארגנטינה לפני היציאה לקרטרה..

יצאתי לי בטרמפים לכיוון חונין דה לוס אנדס שבארגנטינה, ביום הכי גרוע בעולם לתפיסת טרמפים (לא הפסיק לרדת גשם לשניה), אך אחרי 8 שעות במצטבר, 4 טרמפים שונים (שאצל אחד מהם אכלתי גם ארוחת צהריים) ו5 קוב מים שנספגו לי בבגדים, בתיקים ובחיים, הגעתי..

ונסיים במשפט שאמר לי האדון שלקח אותי טרמפ, האכיל אותי צהריים, והסיע אותי עוד 15 ק״מ מהבית שלו למקום יותר טוב לטרמפים: 

״החיים הם מעגל״.

כמה שהוא צודק..

להתראות עד הפעם הבאה,

ומי יתן וכולנו נכבה את הנייר טואלט שלנו כמו שצריך אחרי חירבוני טבע!

ויאריקה

ויאריקה טרוורס

נמל ולדיביה