ארגנצ׳ילה: הפיץ רוי, אל קלפאטה והטורס דל פיינה - הפרידה מפטגוניה וסיום חלק א׳.

בס״ד

״אני רוצה להיות טבח, ברשת מסעדות דגים. לא משנה לי איזו רשת...״ (סתם כי ממש בא לי שאינפקציה יעשו מופע איחוד).

שלום לכם אנשים, נשים ושקי נחשים יקרים,

אני ימשיך את סיפורי הקודם מהנסיעה שלי מלוס אנטיגוס לאל צ׳לטן, בה התפנקתי אחרי מלא זמן באוטובוס (somebody said ״הורדת סטנדרטים״??), בנסיעה של 12 שעות שמתוכן האוטובוס עמד לפחות 6.

לצ׳לטן הגעתי ב11 בלילה, דבר שגרם לי להתמקם בהוסטל הראשון שראיתי, הלא הוא ״רנצ׳ו גרנדה״ המפורסם, חתיכת חור שלא שווה אפילו 50% מהמחיר המינימלי שלוקחים שם ללילה.

הדבר לא הפריע לי כי ביום למחרת כבר יצאתי לסיבה היחידה שלי להגיע לעיירה:

הפיץ׳ רוי - פארק הקרחונים:

הפיץ רוי הוא כינוי לפסגת ההר הגבוה ביותר ברכס אל צ׳לטן, העשוי מגרניט ובעל צורה מרשימה ביותר. 

הפארק בו הוא נמצא הוא פארק ״הקרחונים״ (לא קשה להסיק מה האופי של הנוף), אשר מתפרס דרומה עד לאזור העיר ״אל קלפטה״.

כל האזור הצפוני הזה של פארק הקרחונים בעצם לא שייך לאף אחת מהמדינות כי הן לא הצליחו להגיע להסכמה למי שייך הפיץ׳ רוי, ומי שמרוויח מההפקר זה כמובן אני - התייר שלא צריך לשלם כניסה לפארק כי אף רשות לא יכולה לקחת כסף :)

לאור העובדה שחצי מהציוד שלי חיכה לי באל קלפטה, ושהייתי תשוש למוות מהקרטרה, ויתרתי על הטרק המלא ויצאתי רק ללילה אחד...

התחלתי את ההליכה לכיוון לגונה טורה, במזג אויר קפוא פצצות עם רוחות וגשמים שבאים בזויות לא הגיוניות.

בלגונה פגשתי את פאדי (שם בצל, לא מתקמצן בכלל), מוסלמי אוסטרלי שלא הפסיק להתלונן באוזניי על כך שבחורות ישראליות לא זורמות איתו (אולי בגלל שאתה אומר להן שאתה מוסלמי?!).

מהלגונה היפייפיה והקרחון שלה המשכתי בדרך המתחברת לקמפינג ״פוינטסנוט״, בוא פגשתי את שרית וטליה ״לילה בכיף״, שתי בת ימיות שזו בשבילן הייתה הפעם הראשונה בחיים באוהל (ועל כן גם לא הצלחתי לשכנע אותן לבוא איתי ללגונה והן הגיעו ישר לקמפינג). יאמר לזכותן שהן שברו אותי מצחוק!

הבעיה שנוצרה בעקבות זה שיצאתי לחלק הראשון של הטרק לבד, היא שלא הבאתי איתי את כל הדברים שאני בדרך כלל בונה על הפרטנרים שלי שיביאו, כגון סכו״ם (נסבל, אכלתי רק סנדוויצ׳ים), כלי בישול (נסבל, הסנדוויצ׳ים הספיקו לי) ונייר טואלט (כבר ציינתי שאכלתי שם סנדוויצ׳ים?! אז כדאי גם לציין שהם היו גדולים, ושבאל צ׳לטן הורדתי שקית של קילו יוגורט). אתם בוודאי יכולים לנחש שעד שהגעתי לקמפינג ומצאתי מישהו שיש ברשותו את המוצר החשוב ביותר שהמציא האדם (נייר טואלט), הייתה לי הליכה מאד כייפית. 

ב4 לפנות בוקר התעוררנו והתחלנו עליה ל״לגונת השלושה״, ממנה אמורה להיות התצפית הטובה ביותר על הפיץ רוי.

כשהגענו למעלה התמקמתי על פסגונת מעל הלגונה, וקיבלתי את התצפית הטובה ביותר שקיבלתי בחיי... על ענן.

רק ע-נ-ן-! באמת שבקושי ראיתי מה קורה מטר קדימה... מיותר לציין שלא ראיתי זריחה על הפיץ רוי, כי פשוט לא הייתה בבוקר הזה זריחה!!!

ולקינוח, גם ירד עלי שלג... כיף סה״כ!

ירדנו למטה התקפלנו וזזנו בחזרה לאל צ׳לטן... אני ברוב טפשותי סגרתי כרטיס לאל קלפטה מראש לאחרי הטיול, מה שמנע ממני לחזור לנסות לראות זריחה ביום אחר...

אבל כמו שלא בוכים על עפר וולקני שנשפך, או על גומי שלא נמתח, החלטתי לא להתבאס על על ענן שלא ברח ונסעתי לי בראש מורם ולב המשתוקק לקצת מנוחה לבירת הדרום - אל קלפטה.

אל קלפטה - המפסטנים בדמעה, ברינה ירבוצו:

אז הגעתי לי לאל קלפטה, והתמקמתי בהוסטל ״אל מוצ׳ילרו״ (שלימים יקרא ״הוסטל הצופים״), התאפסתי על שארית הציוד ששלחתי מלאגו פואלו, ועשיתי את כל הדברים שצריך לעשות אחרי שבועיים מלאים של ג׳יפה.

את הכמה ימים הבאים העברתי במנוחה ולמידת ספרדית בעזרת עובדות ההוסטל לוס (שבתהליכי לימוד עברית) ומיכאלה (שעליה נכתב המשפט המפורסם - ״גוף פצצה, פרצוף אחרי הפצצה״).

אחד הדברים הכי ראויים לציון בשהותי באל קלפטה, זה העובדה שהחלטתי ללכת על הקצה ולאפות אמפנדות!!

וזה יצא מדהים!!!! אתם לא מבינים עד כמה כאב לי על כל 3 החודשים הקודמים בהם יכולתי לאכול הרבה יותר אמפנדות!!!

חוץ מזה, יש גם סיבה תיירותית לבוא לקלפטה -

פריטו מורנו (הקרחון המתנפץ):

פריטו מורנו הוא הקרחון היחיד בעולם שעדיין גדל, והוא ממוקם בחלק הדרומי של פארק הקרחונים, חצי שעה נסיעה מקלפטה.

הדבר שהכי אהבתי בקרחון הזה, הוא שמעבר לחתיכות שנשברות ממנו, אפשר לשמוע אותו כל הזמן נסדק (מדהים!!)..

חוץ מלעמוד ולהסתכל איזה 4 שעות על הקרחון (ובאמת שיכולתי גם לעשות את זה יום שלם), התעסקתי הרבה בלצלם את החמישים טון זקן שהיו שם, שמשום מה החליטו שהכי טוב זה לבקש ממני...

בימים אלו גם קיבלתי החלטות לגבי המשך הטיול, וסגרתי כרטיס טיסה לבוליביה ל18.2, מה שהשאיר לי מספיק זמן לטרק המסכם של פטגוניה - הטורס של פיינה.

טורס דל פיינה - 8 ימים, 4 עונות, 2 קילו עוגיות, ו1 מרק עוף עם אורז (שבשמיים ובארץ):

עברתי את הגבול (וזה לא מפסיק לייגע) שוב לצ׳ילה, לעיירה פורטו נטאלס, בה התמקמתי בהוסטל של חואן (צ׳יליאני שמדבר עברית שוטפת ועל כן מרגיש קצת כמו מאפיונר), במטרה למצוא שותף לטיול הארוך המתוכנן.

לאחר יומיים בהם לא הצלחתי למצוא מישהו שמוכן ללכת סנטימטר אחד מעבר למסלול ה"W" המפורסם, בדיוק כאשר כבר באתי להתארגן ליציאה לבד, פגשתי את מורן ״הפרעות״ טבעוני (בחור הזוי במיוחד) והתארגנו יחדיו ליציאה ביום למחרת.

לכבוד האירוע המרגש ציידתי את עצמי ב2 מקלות הליכה חדשים (אלו שהגעתי איתם לדרום אמריקה כבר נשברו מזמן מן הסתם) וגזיית קרקע (סה״כ טוב שחיכיתי לטרק האחרון כדי לקנות אותה).

את התיקים (המוצ׳ילה הגדולה שלי והתיק הקטן של מורן שמשום מה הוא התעקש שזה יותר נוח לו) ציידנו במיטב המאכלים הנחוצים לטיול ארוך, שהבולטים בינהם הם ה20 חבילות עוגיות (10 של חברת ״טריטון״ האגדית שאני בחרתי, ו10 בטעם ״צ׳ירימוייה״ - מעין חומר רדיואקטיבי שמורן החליט שאמור להיות טעים) והמלא קילו אורז + טבליות מרק עוף.

וכך, עמוסים בהכי הרבה משקל שהיה לי עד כה בפטגוניה, יצאנו לדרך.

ביום הראשון והקליל היה לנו מזג אויר מצוין ובהיר, רק שליותה אותו רוח של 100 קמ״ש שכמעט הטיסה אותי באויר למרות משקלי העצום.

וכאילו שלא מדובר על אותו פארק - ביום למחרת היה מזג אויר הפוך לחלוטין, גשם שלא הפסיק לשניה, עננים שלא נתנו לראות ורוח שעמדה במקום. 

היום הזה גם היה קצת קריעת תחת (28 ק״מ) אך השתלם בסופו של דבר עם ההגעה לקרחון ״לוס פרוס״ המגניב.

ביום למחרת עלינו למעבר ההרים המפורסם של הטורס דל פיינה, ממנו נחשף לראשונה קרחון גריי העצום.

אם התפעלתי מפריטו מורנו, זה כלום לעומת ההתפעלות שלי מגריי!!!

סיימנו את היום בקמפינג שישר אחרי המעבר, ושם פגשנו את מי שעתידים להיות שותפינו להמשך הטרק:

משפחת אלדונטה הצ׳יליאנית, אשר גרה בפרברון ליד סנטיאגו, הכוללת את האחים ארתורו ״צ׳ארלי״ (16), ישמאל ״זה לא משנה״ (18), פרנסיסקה ״רמזים״ (22), אנטוניה ״חבל שנולדת בצ׳ילה״ (23) ואת ״אמא שם מסווג״ (53, שמה האמיתי הוא מריה, אבל לקח הרבה זמן לקלוט את זה לאור העובדה שכל הנוכחים קוראים לה בשם "mama"), החליטו יום אחד לארוז תיקים ולצאת לטרק!

לאור העובדה שחמישתם חבורה של שרוטים, ושהם מדברים אנגלית מצוינת, נוצר חיבור מצוין וכך קרה שאת כל 5 הימים הבאים המשכנו ביחד.

נ.ב - את עוגיות ה״צ׳ירימוייה״ הדוחות שמן הסתם לא אני ולא מורן אכלנו, המשפחה טרפה בשמחה.

ביום למחרת הלכנו עד קמפינג ״גריי״ בצמוד לקרחון היפייפה, עם רוחות צד מסוכנות בטירוף. 

באותו יום בערב גם הומצא ההמנון של הטרק, שמילותיו הן: sopa, sopa de pollo, con aroz, con aroz, על פי הלחן של ״חלומות של אתמול״ (בביצוע של רוחמה, לא של אייל). פשוט זה הדבר היחיד שבישלנו שם בערך.

יש לציין כי אלמנט השינה בטרק לא היה חזק במיוחד, תודות למורן, כי ברגע שהוא נרדם הוא עובר טרנפורמציה למכסחת דשא שלא חוסכת בווליום.

היום החמישי היה בעצם כבר התחלה של ה״W", וכולו עבר בשטחים שרופים (תודה לך, רותם זינגר מנס ציונה), קשה לי לתאר לכם כמה זה מבאס, במיוחד שישנה הרגשה של אחריות עקיפה על העניין...

באותו יום הבנו שאנחנו אוכלים הרבה יותר ממה שאנחנו אמורים, ושתוך יומיים אנחנו ניתקע, ולכן התחלנו במסע בקשות מאנשים שעמדו לסיים את הטרק, וכך יצא שהכפלנו את כמות המזון שלנו (לימדנו את הצ׳יליאנים את תאוריית ה״תראה מסכן תבלוט בשטח״, והם ביצעו אותה בצורה מושלמת!).

היום למחרת היה היום היחיד בו לא הלכנו עם המוצ׳ילות... עלינו לתצפית המדהימה על ה״עמק הצרפתי״ וחזרנו לאותו חניון.

ביום זה גם התחילה ״בהלת פירות היער״, פשוט טחנו אותם בלי הפסקה כי הם פשוט גדלים שם בכל מקום והם ממכרים בטירוף.

ביום השביעי עלינו עד לחניון הקרוב למגדלי הגרניט המפורסמים שעל שמם נקרא הפארק (״״טורוסים״״), שם עשינו את הסעודה הגדולה ביותר שהייתה אי פעם בשטח (הצבנו לעצמנו מטרה לסיים את כל האוכל שלנו, הבעיה הייתה שהצ׳יליאנים התלהבו כל כך מזה שאפשר לבקש מאנשים אוכל, שהם עשו את זה בלי הפסקה).

ביום האחרון עלינו לתצפית על המגדלים, וכמו בפיץ רוי שוב היה לי מזל נאחס עם מזג האויר, וירד עלינו שלג + עננים, למרות שעדיין יכולנו לראות אותם חלקית.

וכך סיימנו את הטרק הארוך, ואולי אפילו הקשה ביותר בפטגוניה, עייפים אך שבעים (מיותר לציין שבחזרה לנטאלס היה כלול מזון נוסף מן החי).

* כשחזרתי ואנשים ביקשו ממני להמליץ על איזה אוכל להביא לטרק, אמרתי ״כלום״.

אחרי פרידה ממורן ומהמשפחה השרוטה, חזרתי לאל קלפטה להעביר יומיים עד הטיסה, בזמן הפסטיבל הגדול של העיר, ונפרדתי סופית מצ׳ילה.

כמובן שדחפתי בימים אלו את המקסימום אמפנדס וסטייקים שיכולתי, לאור העובדה שהתקרבה לה הפרידה מאמא ארגנטינה.

ב18.2 לקחתי טיסה לבואנוס איירס... התכנון היה להשאיר את החפצים בשדה תעופה ולנסוע להסתובב בעיר עד הטיסה ביום למחרת, אך כשנחתתי גיליתי לתדהמתי שבכל השדה תעופה הענק הזה אין שמירת חפצים!!!!!

לאור העובדה שלא הייתה לי שום כוונה לנסוע באוטובוס ציבורי בבואנוס איירס עם כל הציוד שלי ב4 לפנות בוקר, העברתי את ה14 שעות קונקשן בשדה תעופה... הכי כלב שהיה לי בערך. 

וכך נפרדתי מהמקום שכל כך התרגלתי אליו...

הנה רשימה קצרצרה של הדברים שאני עומד להתגעגע אליהם בארגנטינה וצ׳ילה:

*ביפה דה לומו.

*משחקי כדורגל ברמה נמוכה עם קהל ברמה גבוהה.

*א-מ-פ-נ-ד-ס-!

*בחורות יפייפות (שבדרך כלל מגיעות עם תחת גדול וחזה קצת פחות)

*אנטרנייה

*לגונות משוגעות, קרחונים מפחידים, נחלים צלולים, פסגות מושלגות, שדות פורחים, צורות פסיכיות ויערות מגניבים.

*קואדריל, ביפה דה צ׳וריסו, בולה דה לומו, מתמברה, אסאדו, צ׳וריפנים ועוד עשרות דרכים להפוך פרה למזון, כמו שרק הארגנטינאים יודעים.

*מזג אויר שבלתי אפשרי לחזות.

*והכי חשוב - האנשים המדהימים שפגשתי ושכנראה לא אראה יותר בחיי!!! (בעצם, הכי חשוב אחרי הסעיפים הקשורים לאוכל :) )

כך נגמר החצי הראשון של הטיול שלי, והתחיל הפרק החדש, במעוז התוהו ובוהו, הודו של דרום אמריקה - בוליביה.

ומכאן והלאה יסופר במייל הבא,

שיהיה לארגו, דיברטידו וסטופידו כרגיל...

ולסיום, אאחל לכולכם, שמתחת לחופתכם, בן/בת זוגתכם, י/תענה להגדרה:

Cuerpo de bomba, la cara, 

después de la bomba

אמן.

הפיץ רוי

פריטו מורנו

פארק טורס דל פיינה

ארגנצ'ילה: "אצבע הזהב" של הקראטרה אוסטראל.

״אפשרי אני לנסוע עם אתה בבקשה?״ 

(תרגום ישיר של משפט המחץ האילג שלי בתפיסת טרמפים... לא צוחק על רוסים יותר בחיים).

שופים בופים קטעים וסחתיינים לכולם,
הסיפור הקודם נגמר בהגעתי לחונין שבארגנטינה אחרי יום טרמפים פסיכי ועמוס בגשם, שם גם שברתי את השיא של תשלום ללילה בהוסטל (הכי זול שמצאתי היה 100 פאקינג פזו ללילה, שלאור מצבי השבור מהAss שילמתי כמו טאטאלה).

משם יצאתי ביום לאחר מכן דרומה בחזרה ללאגו פואלו החביבה, שם פגשתי שוב את צור אגוז, ויצאתי יחד איתו לאותו טרק שממש רציתי לעשות בסיבוב הקודם:

היילו אזול וקחון דה אזול (הקרח הכחול והקניון הכחול):
טיול מגניב לחלוטין של שלושה ימים שיוצא ממש ליד אל בולסון, שרובו הליכה ביער, עם 2 ״אטרקציות״ מרכזיות, לגונה מוקפת שלג עם קרחון בולט בקצה שלה, ונקיק ממש צר בגובה 30 מ׳ שעוברים מעליו בקומבינה שדומה לגשר.
חוץ מזה, כל הסוף של הטיול צמוד להתחלה של ה״ריו אזול״ (הנהר הכחול), שהוא באמת הדבר הכי כחול שראיתי בחיי.

חזרנו מהטיול לעוד יום מנוחה+הגדלת הכנסות בחווה, ויצאנו לאחת החוויות החזקות שהיו לי עד עכשיו בטיול.


הקראטרה אוסטראל - נופים מדהימים, שומקומים, ואבק. הרבה אבק:

ה״קראטרה אוסטראל״ הוא בעצם כינוי לכביש מספר 7 בצ׳ילה, אשר מתחיל מהעיר ״פוארטו מונט״, ויורד דרומה עד לחור הנידח ״וייה הו׳היגינס״, ממנה הדרך היחידה להמשיך דרומה היא דרך ארגנטינה.
הכביש האין סופי הזה (מעל 1000 ק״מ) עובר בנופים פטגוניים עוצרי נשימה, ובעיירות ופארקים ששווים עצירה.
דבר נוסף שכדאי לציין, הוא שהכביש הזה הוא ברובו כביש עפר.
לאור העובדה שמדובר באוסף של חורים מהתחת, ושכמות האוטובוסים שם שואפת לאפס (המחיר שלהם לעומת זאת לא שואף לאפס), הדרך הפרקטית ביותר להתנייד ממקום למקום על הקראטרה היא באמצעות טרמפים (גם לתיירים וגם למקומיים).

לעומת המיילים הקודמים, בהם מונח הזמן היה וירטואלי לחלוטין, אני יתאר את השבועיים שלי בטרמפים תו״כ התייחסות לתאריכים, כמו שזה כתוב לי ביומן מסע (תכלס חשבתי לצלם אותו ולשלוח לכם אבל הסיכוי שתבינו את הכתב אפילו יותר קטן מהסיכוי שתסיימו לקרוא את המייל הזה).

15/1 - מתחילים:
אני וצור החלטנו שמתחילים את הטרמפים כבר מלאגו פואלו, מתעלמים לחלוטין מהעובדה שזה מטומטם מאד.
מהר מאד הבנתי שלתפוס טרמפים בארגנטינה זה משמעותית יותר קשה מצ׳ילה, כי למרות שכמות הרכבים הייתה גדולה בהרבה, אחוז העוצרים היה פצפון (וזה חבל, כי בגדול אני אוהב את ארגנטינה יותר מאת צ׳ילה, אבל זה מסיבות קולינריות בעיקר).
המטרה שלנו הייתה לעבור ביום הזה את הגבול לצ׳ילה, אך איכשהו נתקלנו ב״קללת הטרמפים הקצרים״, וכל רכב שכבר עצר לנו התקדם רק איזה 10-20 ק״מ קדימה.

*חוק טרמפים מס׳ 319 - תאוריית הניקוז: תאוריית הניקוז אומרת שאם עצר לך טרמפ, והוא נוסע בכיוון שאתה צריך, אתה עולה עליו אפילו אם מדובר בקילומטר אחד, כך אתה מרוויח עוד נהגים מישובים שנמצאים יותר קדימה (שאולי אחד מהם הוא המושיע שלך), ולא פחות חשוב, ככל שאתה ממוקם במקום שהוא יותר חור אז נהגים מגלים יותר אכפתיות למצבך.

אחרי 5 טרמפים קצרים שונים מצאנו את עצמנו עם החשכה ב״צ׳ולילה״, עיירה נידחת איפשהו בין לאגו פואלו לאסקל, מושפלים ומובסים אחרי הכשלון הצורם.
העברנו את הלילה באוהל בגראז׳ של אדון נחמד בשם נלסון (שדומה באופן מפחיד למאיר ישראל), והתפנקנו על אמפנדס אחרונות לפני הכניסה לצ׳ילה.

16/1 - עוברים את הגבול:
בבוקר לקחנו אוטובוס לאסקל ומשם לעיירה בשם טרוולין, כדי לשפר את הסיכויים שלנו להגיע מתישהו בחיינו לגבול הצ׳יליאני.
גם שם העניין לא היה גן שעשועים, אבל בסוף אחרי 2 טרמפים קצרים והמון הליכה ברגל בכביש השכוח אל המגיע למעבר הגבול, הגיע הג׳קפוט הראשון שלנו - אשה שנסעה לפוטלפו, עיירת הגבול בצד הצ׳יליאני.
אחרי ארוחת צהריים מלאה בתחושת הצלחה, התמקמנו בטרמפיאדה, שם פגשנו את פדרו ואבל הברזילאים, המתחרים הראשונים שלנו.
העובדה הזאת לא שינתה כלום כי פשוט לא היה אף רכב שיצא מהחור הזה לכיוון הקרטרה (תחנת האוטובוס הייתה מלאה בכיתובים בסגנון ״מיקו, משה ובני התייבשו פה למוות״), וכך נאלצנו להעביר את הלילה באוהל מאחורי העצים שלצד הטרמפיאדה.

17/1 - פוטלפו עד פויואפי:
התעוררנו בשעה לא לגיטימית בעליל, כדי לעלות על אוטובוס שמגיע עד סנטה לוסיה (שנמצאת כבר על כביש 7), וב6:00 כאשר האוטובוס הופיע כמעט הספקנו להגיע, אך איחרנו את המועד, ורק הספקנו לראות את מתחריינו הברזילאים עולים עליו.
לא אמרנו נואש, והתחלנו לקחת טרמפים מפוטלפו, כאשר כל אחד מקדם אותנו לא יותר מחצי שעה קדימה.
אחרי 3 כאלה, בכפר בשם ״פורטו רמירז״, הגיע ג׳קפוט נוסף בשם "אדוארדו הראפר", שנסע בדיוק לאן שאנחנו צריכים.
כאשר עברנו דרך סנטה לוסיה ראינו את חבריינו הברזילאים מתייבשים שם למוות, כמובן שהצלחתי לנצל את השבריר שניה כדי לעשות להם שלום של ילד מניאק.
אדוארדו הראפר עצר קצת לפני איפה שקיווינו בעיירה בשם "לה חונתה״, שם ראינו חבורה של 4 ישראלים שמנסה לתפוס טרמפים לכיוון ההפוך.

*חוק טרמפים מס׳ 12 - 2 גג: אין לעמוד באותה נקודה יותר מ2 אנשים, נהגים פשוט לא יעצרו לך, והתקווה שהנהגים יסיקו שגם אם הם יסיעו 1-2 אנשים זה יעזור היא מטומטמת, כי אף נהג לא רוצה שחמולה של אנשים תעשה עליו אמבוש.

התקדמנו ברגל כדי להתחמק מהנקודה הדוחת-טרמפים ההיא, תפסנו עוד 2 טרמפים, וכך הגענו רכובים על אחורה של טנדר (ועל כן מפוצצים באבק) לפוייואפי, היעד היומי.
בפוייואפי הכרנו את חבורת ״הלוך-חזור״ - אור, רותם ואיתי, והתמקמנו יחד איתם בקמפינג בישוב.

18/1 - פוייואפי עד קווייקי - חוויה מקסיקנית:
לקחנו בבוקר יחד עם חבורת הלוך-חזור אוטובוס של חצי שעה לפארק לאומי ״קואלט״, שם יצאנו למסלולון של 3 שעות לראות את ה״קרחון התלוי״, מחזה מרשים בהחלט.
כאשר סיימנו וחזרנו לכביש 7, גילינו לתדהמתנו כי יש לנו 6 מתחרים צ׳יליאנים!
כלומר, 11 אנשים מתחרים על טרמפ לאותו כיוון בחלק שגם ככה בקושי עוברות בו מכוניות!!
אחרי שעתיים המתנה (שבהן עמדנו כמובן בנקודות שונות), החלטנו לחכות לאוטובוס שאמור היה לעבור שם.
5 דקות לפני הגעת האוטובוס, הצ׳יליאנים עצרו נהג משאית עצומה, שנסע לקוויקי, ואנחנו קפצנו על המציאה וכך מצאנו את עצמנו 11 אנשים באחורה של משאית עם דלת פתוחה (שמצד אחד, אפשרה לנשום ולראות את הנוף, ומצד שני - אפקט האבק), על רצפה מלאת גריז ודלק.

הרגשתי כמו מקסיקני שמהגר באופן לא חוקי לארה״ב.
אחרי 5 שעות של נסיעה סיוטית, הגענו לקוויקי, ה״עיר״ היחידה בקרטרה, שם התמקמנו בקמפינג במחיר מופקע, ונהננו מארוחת ערב עם קציצות מבשר טרי.

19/1 - קווייקי עד וייה סרו קסטייו:
יום קליל בו אני, צור ואור הלוך-חזור קנינו אוכל לטרק ותפסנו טרמפים די בקלות לכפר, שם פגשנו את ניצן פושו ואת יונתן קרמיט שהתארגנו יחד איתנו ליציאה ביום למחרת לטרק.
את הלילה העברנו (ברוך השם) בהוספדחה (אצל מריו וסולדד נרגילה) על מיטה אמיתית.

20/1-22/1  - סרו קסטייו, קסם של טיול:
יצאנו על הבוקר במטרה למשוך את הטרק על 4 ימים, מהר מאד הבנו שנצטרך לזחול ברוורס כדי למרוח עד כדי כך ושינינו את התכנון לשלושה.
התחלת הטרק היא על שביל ג׳יפים תוך כדי חציית מספר נחלים (שוב כשלון מפואר, שוב נעליים ספוגות במים), ולאחר מכן מתחילים קצת פסטונים עם ירידות בולדרים.
ביום השני הגענו לחלק המרכזי של הטרק - סרו קסטייו, שבאמת נראה כמו מצודה, עם הלגונה המדהימה שמתחתיו (ולמרות השנעשרה לגונות שראיתי עד עכשיו בהחלט היה ממה להתלהב).
ביום האחרון כאשר כבר התחברנו לשביל ג׳יפים, נתקלנו בישראלי שנכנס עם חצי מהאוטו לבור בשולי הדרך ונתקע שם - בהחלט מזכיר נשכחות.
חזרנו לעוד לילה בהוספדחה הנהדר לאגור כוחות לקראת ההמשך.

23/1 - יום רקבון:
לפני הטרק החלפתי אוהל עם איתי ורותם כדי שיהיה מקום לשלושה אנשים, וביום הזה חיכיתי להם כל היום כדי לקבל את האוהל שלי בחזרה.
צור חתך בבוקר לכיוון צ׳ילה צ׳יקו (עיירת גבול ממנה רוב מטיילי הקראטרה עוברים) בשל לחץ בזמן (ברוך השם שאין לי עוגנים בלו״ז כגון קרנבל), וניצן פושו הצטרפה אלי להמשך עד העיירה טורטל, שנמצאת כמעט בסוף הקראטרה.
התכנון שלי בשלב הזה היה להמשיך עד וייה הו׳היגינס, ומשם לעבור לארגנטינה במסע מפרך הכולל מעבורת-טרק של 6 שעות (שבמקרה הזה אין איפה להשאיר את הציוד המיותר)-מעבורת ואוטובוס לאל צ׳לטן, מסע שבנוסף לטרטור שבו הוא גם עולה איזה 500 שקל.
קיבלתי את האוהל שלי די מאוחר, ועל כן אני וניצן לא הצלחנו להתקדם יותר מדי באותו יום, וכך העברנו את הלילה בנקודה סתמית על הקראטרה, 7 ק״מ מוייה קסטייו, בפיסת השטח הכי מפוצצת קוצים שראיתי בחיי (יש רגעים בחיים שבהם לא שווה להיות בנאדם שלובש אך ורק סנדלי שורש וג׳ינס קצר). כיף.

24/1 - נקודה סתמית על הקראטרה, 7 ק״מ מוייה קסטייו עד פורטו טרנקילו:
התמקמנו בבוקר על ה״כביש״, ולאחר שעתיים של חושך תפסנו ג׳קפוט לפורטו טרנקילו, היעד הבא שלנו.
בשלב הזה כבר הבנתי שיש לי את מה שנקרא ״אצבע זהב״, כי בתכלס חוץ מהיום הראשון לא קרא שלא הגעתי ליעד היומי שלי.
בפורטו טרנקילו התמקמנו בקמפינג ויצאנו לשייט במערות השיש היפייפיות שבאגם ״גנרל קררה״ העצום. בהחלט יופי מהפנט!!
הכרנו במקום 2 צ׳יליאנים שהולכים את כל הקראטרה ברגל, מאד שביליסטי מצידם...

25/1 - פורטו טרנקילו עד קוקריין:
יצאנו בבוקר מהקמפינג והתמקמנו קצת אחרי מתחריינו הישראליים עוד מוייה קסטייו - יוחאי ורועי ביש מזל.
באמת שלא עברו 6 דקות מרגע ההתמקמות, ומשאית שחלפה על פניהם עברה ליד ניצן ונעצרה.

*חוק טרמפים מס׳ 1 - בנות עוצרות יותר טוב טרמפים: אין צורך להרחיב.

למזלם של בישי המזל היו לנהג 4 מקומות (ככה זה שישנים במשאית) מקדימה, וכך יצאנו כולנו לכיוון קוקריין, כאשר יוחאי ורועי ירדו באל מייטן - הצומת ממנה עולים בכביש לצ׳ילה צ׳יקו, במטרה להגיע לשם באותו יום.
הנופים בדרך פשוט עוצרי נשימה!!
אני וניצן ירדנו בקוקריין וישר הלכתי לכספומט כי נשאר לי כלום כסף והייתי צריך את הסכום האסטרונומי בשביל וייה הו׳היגינס, אך לתדהמתי הכספומט לא קיבל את הכרטיס שלי!!!
ניצן כמובן נחלצה לעזרתי, אבל הוא גם לא קיבל את הכרטיס שלה!!!
באמת שזה היה אחד מהרגעים המבאסים שלי בטיול... הבנתי שאחרי טורטל אני יצטרך להסתובב חזרה ולעלות את כל הדרך לצ׳ילה צ׳יקו..
את הלילה העברנו בקוקריין בקמפינג, תו״כ ניצול העובדה שסוףסוף יש מקום עם בשר טרי אחרי מלא ימים ללא חלבון.

26/1 - קוקריין עד טורטל + סופר ג׳קפוט:
אחרי התארגנות והתמקמות הוא הגיע, הטרמפ הכי טוב שהיה לי בקראטרה.
הבנאדם נסע עד הצומת שממנה פונים לטורטל (25 ק״מ מהעיירה)!! והנה מגיע עוד חוק חשוב מאין כמוהו:

*חוק טרמפים מס׳ שנעשרה - גם אחרי שעלית על טרמפ, העבודה לא נגמרה: לעולם אין לדעת עד כמה הבנאדם יפנק אותך אם הוא יהיה מבסוט עליך.

וכך, אחרי שעתיים נסיעה עם ״רנה מלך העולם״, שבהן דיברנו בלי הפסקה (ורק בספרדית!), הוא לא רק שם אותנו בצומת, הוא הכניס אותנו עד טורטל וקבע איתנו כדי להחזיר אותנו לקוקריין!! הבנאדם הוסיף לעצמו 100 ק״מ!!!
מדהים איזה אנשים טובים אפשר למצוא באמצע הדרך...
טיילנו כמה שעות טובות בטורטל, בגשם מעצבן האופייני למקום..
העיירה שוכנת על מפרץ של האוקיינוס, ומה שמיוחד בה זה שאין מדרכות או כבישים - כל הדרכי גישה בעיירה הן על גבי גשרים ומדרגות מעץ!!
פשוט הכל!! ממש מגניב לראות, עיר שלמה מעץ מפוצצת במבוכים של פסרלות.
חזרנו לקוקריין עם מלך העולם, בדיוק בזמן לפני שהקצבייה נסגרת.

27/1 - סיום קלאסי:
כשקמתי בבוקר החלטתי - היום אני בארגנטינה. היום אני אוכל אמפנדס ושותה קילמס. ולא יעזור בית דין.
ניצן לקחה אוטובוס בחזרה לכיוון קווייקי (היא בכלל עשתה קראטרה מדרום לצפון), ואני התמקמתי לי לבדי ביציאה מהעיר.
כעבור שעה כבר תפסתי טרמפ שהוריד אותי באל מייטן, ושם כעבור 5 דקות תפסתי עוד אחד שהוריד אותי קצת אחרי ב״גואדל״. הרגשתי על הגל!! ארגנטינה קרובה מתמיד.
בגואדל פגשתי 3 מתחרים צ׳יליאנים - אמא ושני אחים, והבהרתי להם כמובן שהם עולים על טרמפ לפני ובכלל הסתחבקתי איתם. אחרי כמה זמן תפסנו ארבעתנו טרמפ עם טנדר (אני כמובן הייתי צריך לקפוא מאחורה) וירדנו בכפר בשם מיין גרנדה.
כשירדנו הבחנתי מרחוק בשישה אנשים יושבים על הצד הנגדי של הכביש.

אמרתי לעצמי - בטוח ישראלים, מתחילים קראטרה מדרום לצפון, אני יכול להתפזם עליהם עם חוקי הטרמפים הגאוניים שלי.
אבל אחרי שכבר התקרבתי חשכו עיני, כי אותם ישראלים היו לא אחרים מרועי ויוחאי ביש מזל ויונתן קרמיט!!!!
חשבתי שאני עומד לבכות!!! ״מה אתם עושים פה?!״ שאלתי בתדהמה, והם אמרו לי שהם מחכים בנקודה הזאת כבר שלושה ימים!!!
״אבל אני רוצה להגיע היום לארגנטינה!!״, אמרתי, מנסה לא להישמע כמו מרקו רוסי, והם ענו לי בתגובה שאני חיי בסרט.
בשלב הזה היינו עשרה אנשים שמנסים לתפוס טרמפ בנקודה שעוברת בה (והפעם אני נשבע שאני לא מגזים) מכונית אחת בשעה!!!
האוטובוס הבא לצ׳ילה צ׳יקו היה מתוכנן רק לעוד כמה ימים!!
ניסינו להתארגן על מישהו מהכפר שיקח אותנו לצ׳ילה צ׳יקו (80 ק״מ ממיין גרנדה) בתשלום, אך בחור הזה היה רק בחור אחד עם מכונית מספיק גדולה והוא לא התלהב מהעניין.
אחרי שעתיים במקום המזויע הזה, המצב נראה אבוד, אבל בי נשבעתי שהיום אני יאכל אמפנדס, אז פשוט לקחתי את עצמי והתחלתי ללכת לכיוון צ׳ילה צ׳יקו (קיבלתי ברגע הזה את הכינוי החצי מלגלג חצי מעריץ ״סופר מוצ׳ילר״, אני אישית מעדיף את הכינוי ״חושב עם הקיבה״).
לא יודע מה חשבתי שזה יתן לי (כי 80 ק״מ זה בסופו של דבר די הרבה אם אתה לא כלי רכב ממונע) אבל הסקתי כי אפילו אם זה יעלה לי את הסיכוי בחצי אחוז (שיטת הניקוז עובדת גם עם הליכה), זה עדיף מלחכות במקום הנאחס ההוא.

ואז, אחרי שעתיים של הליכה, ראיתי פתאום נקודה קדושה מתחת לעץ.
לא יודע מה גרם לי לראות את האור שבנקודה הזאת (בתכלס הייתי צריך לעצור להשתין), אבל כשהגעתי לשם הורדתי את המוצ׳ילה והכרזתי בקול (ואני מזכיר לכם שהייתי לבד לחלוטין, רק שתבינו כמה בנאדם יכול להתחרפן מתפיסת טרמפים) ״כאן זה מסתיים!! כאן יהיה הטרמפ האחרון שלי בקראטרה!!״, מנסה לסגל לעצמי את הקול של ג׳רארד באטלר בסרט ״300״, ואז, בשניה שסיימתי להשתין, הסתובבתי, ואת מי אני רואה מולי?!? - מכונית ובה המשפחה הצ׳יליאנית שהתחרתה איתי על טרמפים. קרוב משפחה שלהם בא לקחת אותם לצ׳ילה צ׳יקו.
אפילו לא הייתי צריך להרים את אצבע הזהב שלי, הם עצרו לי ושמחו להצטופף בשבילי במכונית הפצפונת שלהם.
הגעתי לצ׳ילה צ׳יקו, ומשם הלכתי ברגל 7 ק״מ עד הגבול, מספיק לעבור ממש כמה דקות לפני שהוא נסגר, ונכנסתי לעיירה הארגנטינאית ״לוס אנטיגוס״, שם חגגתי את הסיום המושלם בתריסר אמפנדס, ליטר קילמס, ושמחה אמיתית בלב.


הקראטרה אוסטראל הייתה באמת אחת החוויות המיוחדות שהיו לי, והרבה מעבר למקומות והנופים המדהימים שראיתי בדרך..
ביום שלמחרת כבר עליתי על אוטובוס לאל צ׳לטן..



ונסיים בתודה ל4 משאיות,ל5 פרייווטים,ל16 טנדרים, לזוג רגליי הנהדרות, ל25 נהגים אדיבים, להוריי שהביאוני עד הלום, לכביש אחד עם טונות של עפר, ובעיקר לבוהן אחת מזהב טהור שאי אפשר לעמוד בפניה..

וגם תודה לך - החולה בנפש שהצליח לקרוא את הכל.


להתראות עד הפעם הבאה,
Adi "Horo Dedo" GIladi

הקרחון התלוי, פארק קואלט

סרו קסטייו

מערות השיש בריו טרנקילו

רחוב טיפוסי בטורטל

טרמפ על גג של משאית מפוטלפו