״אם אין בזה חדש, אז זה לא חדשות״ (תכלס.)
יום טוב ולגיטימי לכולם!
את המייל הקודם סיימתי בעזיבתי את סנטה קרוז, העיר בה השתקעתי למשך 3 וחצי שבועות, עיר שהפכה לסוג של בית זמני בשבילי.
הדרך המקובלת בדרך כלל ע״י תיירים לעשות את הדרך מסנטה קרוז לסוקרה היא ע״י טיסה, כי המחיר שלה מגוחך והיא לוקחת 30 דקות...
אני וצור החלטנו ללכת על האופציה השניה, אוטובוס, כי המחיר שלו הוא עוד יותר מגוחך, ונסיעה של 15 שעות כבר מזמן הפסיקה להפחיד אותנו.. (ברור לכם כבר שבשורות הבאות יתברר שמדובר בטעות פטאלית)
איזו נסיעה... נתחיל מזה שהאוטובוס היה צפוף יותר ממחלקת תיירים של אל על, בלי טיפת מקום לרגליים, לא הייתה משענת הפרדה בין הכיסאות, לא היה מיזוג אויר, היה ריח חריף של גועל נפש, בכל תחילת הנסיעה היה איזה אדיוט שמכר אלוורה וזיין ת׳שכל בלי הפסקה עם ״חידונים״ זוכי פרסים ברמה של כיתה א׳ (לדוגמא: ״כמה פעמים מופיעה הספרה 9 מ1 עד 100?״ אחרי מליון תשובות מישהו זרק ״20״ לאויר וקיבל אלוורה במתנה), ולא מספיק כל זה - גם כל הדרך שנסענו בה הייתה ברובה כביש עפר מפוצץ בבמפרים.
באמת שהתעוררתי איזה 50 פעמים מזה שנגחתי בחלון!
יש לציין גם שהם לא חזקים בזמנים כלל וכלל, האוטובוס יצא ב5 (במקום ב4) והיה צפוי לנסוע 17 שעות.
ב7 בבוקר התחלנו הקרנה באייפוד של חגיגה בסנוקר כדי להעביר את השלוש שעות האחרונות הצפויות, ולפני שזאב רווח הספיק לשים את הפאה הבלונדינית, כבר הגענו לסוקרה (לפעמים מרוויחים מהשכונה).
סוקרה - מעוז האירופאים:
סוקרה היא בעצם עיר הבירה השניה של בוליביה (הגיוני), עיר גדולה מאד בגובה 2500 מ׳, מה שכמובן יצר טמפרטורה פטגונית לעומת החום הישראלי של סנטה קרוז.
משום מה, יש איזה קטע אצל כל האירופאים להשתקע בסוקרה (כפי שעמית התריע מראש), באמת שאפילו כשהייתי באמסטרדם לא ראיתי כל כך הרבה בלונד מסתובב ברחוב!
ה״אטרקציה״ היחידה שעשינו ביומיים וחצי בעיר הייתה ה״דינו טרקס״ - מאין אתר ארכאולוגי ששימר עקבות של דינוזאורים.
את המקום מקשטים בובות גדולות של דינוזאורים שככל הנראה נגנבו מסינמה סיטי רשל״צ, יש בו מוזיאון ועמדת תצפית על הקיר עליו השתמרו העקבות.
הסיור במקום היה מעניין (קצת ברכיוזאורוסים?!) אך לא מרשים בעליל!!
בשלב זה גם התחלנו ליישם את מה שאני אוהב לקרוא לו ״הארוחה הכלכלית״ - עוף מטוגן (המוווון שמן), צ׳יפס, אורז וקולה במשו כמו 9 שקל, שזאת בעצם הארוחה הנפוצה בבוליביה.
מעבר לזה, רק הסתובבנו בעיר, שתינו בירה ושיחקנו פרו.
לאחר יומיים לקחנו מונית (יש פה טרנד חזק לעשות נסיעות של שעתיים-שלוש במונית כי זה במחיר בדיחה) לפוטוסי...
פוטוסי - מכרות אבץ וחוסר בחמצן:
כשהגענו לעיר, ישר התחלתי להרגיש איך האויר מתחיל להיגמר לי בריאות..
פוטוסי היא עיר בגובה 4000 מ׳, מה שאומר שהאויר יותר דליל ובקושי יש חמצן, ככה שאחרי כל עליה שעשיתי (ובעיר הזאת יש רק עליות וירידות - הבניה היא ערבית לחלוטין הן מבחינת האדריכלות והן מבחינת בחירת השטח, ובכלל העיר נראית כמו קסבה) סיימתי מתנשף ועם כאבי ראש.
התמקמנו בהוסטל אירופאי לחלוטין, וכבר סגרנו בו את הסיור מכרות ליום שלמחרת...
זחילות, נגיחות וטינוף במכרות פוטוסי:
סיור המכרות של פוטוסי הינו האטרקציה העיקרית בעיר, ואחת המפורסמות בבוליביה.
בפתיחת היום הגיע המדריך (שברוך השם דיבר אנגלית), והעלה אותנו על ציוד מלא של עובדי מכרה - מכנסי ג׳יפה, חולצת ג׳יפה, מגפיים אטומות למים (קצת ג׳יפה), שק מג׳וייף לשמירת החפצים וקסדה עם פנס (אני מאמין שלפחות לאחד מהאנשים שלבש לפני את הקסדה היה שיער ג׳יפה). אם היה צומח לי זקן כמו לבן אדם נורמאלי והייתי חצי מטר פחות בגובה, הייתי נראה כמו גימלי משר הטבעות.
בתור התחלה נסענו לשוק של עובדי המכרה, שם הראו לנו באיזו קלות אפשר לרכוש עלי קוקה, אלכוהול 96% (שמסתבר שהוא נחשב למשקה פה בפוטוסי) ודינמטים!
כן, אפשר לקנות נפצים, פתילי השהייה ודינמיטים בקיוסק רנדומלי בשוק. בטיחותי.
משם המשכנו למכרות עצמם, שם אחרי חצי שעה שבה חיכינו שהמדריך יסיים להשתכר יחד עם עובדי המכרה - נכנסנו פנימה.
ההליכה במכרות הייתה אדירה וחוויתית, לא חשבתי שאי פעם אייחל להיות נמוך (אם לא הייתה לי קסדה הייתי פותח את הראש ב20 נקודות שונות).
אורח החיים של העובדים שם הוא קשה ומעניין מאד, הכורים מתחלקים לקבוצות עצמאיות (המכרות כבר שנים לא שייכים לממשלה), ועובדים משהו כמו 16-24 שעות ברצף, 6 ימים בשבוע, והדבר היחיד שמעניין אותם מעבר לכסף והאבץ שהם מוצאים - זה אלכוהול.
הם פשוט שיכורים במשך כל זמן העבודה שלהם! יש להם גם קטע של אמונות טפלות, כך שבכל פעם שהם פותחים את פחית הבירה שלהם (אקט רוסי מאד בפני עצמו) הם שופכים קצת על האדמה לפני שהם שותים (התיאוריה שלי היא שאם הבירה שלהם לא הייתה כל כך גרועה הם היו חושבים פעמיים לפני שהם שופכים אותה). יש להם גם פסלים של אלילים, והם מאמינים שאם הם נוגעים בזין של הפסל זה מוסיף להם פוריות (אחד הכורים ניסה באופן נמרץ מאד לשדל את הבנות שהיו איתנו בסיור לקחת חלק בטקס המקסים הזה).
אחרי מלא זחילות והיג׳דייפות יצאנו החוצה, ונסענו לתחנה האחרונה, ה״מפעל״ שבו מעבדים את המינרלים שנמצאו במכרה.
אין ספק שגם שם זה נראה מאד פרימיטיבי, וגם שם העובדים היו מבושמים לחלוטין (אחד מהם היה שיכור מדי בשביל לעזור בעבודה, אז הוא החליט שהוא עוזר למדריך שלנו וניסה להסביר לנו דברים, רק שהוא לא הצליח להשלים יותר מ2 מילים ברצף... השתנו שם מצחוק).
סה״כ נראה לי שזאת האטרקציה הכי הארדקור שהייתה לי בטיול!
*נקודה שאני ממש רוצה לציין ואין לי מקום הגיוני לדחוף אותה - כשאתה שואל בוליביאני איפה נמצא מקום מסוים, הוא תמיד יענה לך ״en la esquina" (״בפנייה״).
איזו פנייה, איזה רחוב, כמה הליכה, לאיזה כיוון - כל אלה נשארים בגדר תעלומה.
אז לאחר 2 לילות בעיר המאד הגבוהה הזאת, לקחנו אוטובוס לאויוני - העיר המרכזית בחלק המדברי של בוליביה.
סלאר דה אויוני - 3 ימים של מדבר, קרקרים ואוראו:
בהגעתנו לעיר חברנו לעוד 4 ישראלים יקרים - טל לש, רימר השבדי, אלון ״שרנו שירים״ ואוליבר משחקי מילים, וסגרנו יחד איתם את הטיול לשלושה ימים הבאים (יש לציין שבאויוני יש יותר סוכנויות נסיעות מבני אדם, מה שהופך את חוויית סקר השווקים לקצת יותר מעצבנת מהרגיל).
לקראת הטיול הצטיידנו בכמות לא מבוטלת של עוגיות אוראו (בבוליביה לעומת ארגנצ׳ילה, לאוראו יש באמת טעם של אוראו, והמחיר שלו הוא בערך 80 אגורות ישראליות לחבילה של 4 עוגיות..), ובכמות עוד יותר לא מבוטלת של club social - הקרקרים הקדושים של בוליביה (ח״ח לטלמה שהכירה לי אותם), מהסיבה שחשדנו כי האוכל בסלאר לא עומד להשביע אותנו..
ביציאה לטיול הכרנו את נהג הג׳יפ שלנו - ויסנטה הטיפש - בחור שאפילו לא יודע לדבר ספרדית שוטף (הוא בכלל דובר קצ׳ואה - השפה השניה בבוליביה), ונוהג להצחיק את עצמו בכך שהוא מחקה קולות של לאמה בכל פעם שהוא עובר ליד אחת.
את הג׳יפ ציידנו כיאה לישראלים טובים באייפוד עם מיטב המוזיקה המקומית, כאשר שיר הנושא של הסלאר היה לא אחר מאשר ״קרוקודיל ירוק״ של עוזי פוקס, שיר טפשי מאד שבאופן לא מובן השתחל לי לרשימת השמעה.
בהתחלה נסענו ל״בית הקברות לקטרים״ של אויוני, שהוא בעצם סוג של בית קברות לקטרים, ולאחר מכן נסענו למדבר המלח הגדול.
אני מניח שאין מישהו שלא נתקל בעבר במהלך שוטטות רנדומלית בפייסבוק באחת מ״תמונות הסלאר״ המביכות והמפורסמות (לדוגמא - בחור גדול מימדים אוכל פרינגלס שעליו נמצאים כל חבריו הגמדים, אשר נראים מפוחדים ועושים תנועות טפשיות עם היד), שמנצלות בעצם את העובדה כי בסלאר אפשר לאבד בקלות את אומדן המרחק, כי מדובר במשו כמו 12 אלף קמ״ר של אדמה שטוחה לחלוטין.
מה שבאמת מדהים (ואת זה אי אפשר לתפוס בתמונות) זה שאשכרה מדובר בפלטה עצומה של מלח!!
כמובן שרק אחרי שמתיישבים על האדמה מבינים שמלח יכול גם ללכלך, במיוחד בגלל שהאדמה קצת רטובה, מה שהופך את הבגדים לגוש לבן וקשיח.
אחרי שגם אנחנו קיימנו את הטקס הישראלי הכל כך מחייב, והבכנו את עצמנו מול המצלמות, המדבר ואלוהים - נסענו להוספדחה וסיימנו את היום הראשון בסשן של ״דורק״, משחק רוסי ודי טפשי, שכן אין בו מנצח.
ביום למחרת נכנסנו לפארק לאומי ״Eduardu avaroa״, שם עברנו בין לגונות מפוצצות בפלמנגואים, שנראו צפופים כמו עננים ורודים (עננננים), ביקרנו בגייזרים מפחידים למראה, וטבלנו במעיינות חמים (לאור העובדה ששכחתי לשים קרם הגנה ביום הקודם, המעיינות חמים היו חווייה דיי מזוכיסטית בשבילי).
הפארק הזה פשוט מדהים, בעיקר בזכות העובדה שמדובר במדבר חום-צהוב לחלוטין, שמוקף כולו בפסגות מושלגות!
יש לציין שבכל הטיול בקושי ראינו קבוצות אחרות של ישראלים, ובעצם כמעט כל הזמן היינו צמודים לקבוצה מוזרה של אירופאים, שאותה מנהיג בחור שנראה כמו לקס לות׳ר/פיירלואיג׳י קולינה (מקווה שאין כאן מישהו שגם לא ראה סופרמן וגם לא אוהב כדורגל).
את הערב השני העברנו עם משחק הלגימה הידוע ״siete boom״ (כמו שבע בום רק שבספרדית זה הרבה יותר מצחיק), וביום שלמחרת עשינו את דרכינו חזרה לאויוני, עוברים דרך לגונות נוספות, מחזה יפייפה כשמדובר במדבר.
חזרנו לאויוני, ומשם לקחנו באותו ערב אוטובוס (יש קטע חזק בבוליביה למכור לך כרטיסי אוטובוס בטענה שמדובר באוטובוס יוקרתי, וכשאתה עולה על האוטובוס ומגלה שהוא לא בדיוק מה שציפית, כבר אין לך עם מי לדבר) לעיר הבירה של בוליביה (חוץ מסוקרה), האחת והיחידה - לה פז.
וכל זאת ועוד יסופר במייל הבא, שאני מבטיח שיקח לו לפחות שבועיים להגיע,
ועד אז, אני ממליץ לכולם לעצור לביקור בחמת גדר, שם תפגשו את הקרוקודיל הירוק, שאוהב אך ורק מוזיקת רוק.
ואז אולי תבינו דבר או שניים על משמעותו של טמטום :)
אם אתה מחפשים אותי, אני בesquina...
ביי!
 |
| בתוך מכרות פוטוסי |
 |
| פארק Eduardu avaroa |
 |
| פארק Eduardu avaroa |
