יום חמישי, 12 בספטמבר 2013

טבעונות - מנקודת מבט של קרניבור אמיתי


טבעונים... איכשהו, בכמה שנים האחרונות, הכמות שלהם עלתה בצורה דרסטית.
יכול להיות שזה שזה בגלל גארי, אני דווקא חושב שזה בגלל שרק לאחרונה התחילו לחשוף את האמת שמאחורי תעשיית הבשר, חלב וביצים בעולם, ואנשים פתאום התחילו להבין שהארוחה שלהם הלכה פעם.
נתחיל מזה שאין לי שום דבר נגד טבעונים או טבעונות, אני באופן כללי חושב שכל בנאדם שמוכן לעשות שינוי דרסטי בחייו כדי להתאים אותם לאידיאולוגיה שלו - ראוי להערכה, אני אפילו סבבה עם העובדה שהם נוהגים להביע את דעתם גם מול מי שלא רוצה לשמוע (למרות שמטיפנות היא אחת התכונות הפחות אהודות עלי), כי הם רואים את את עצמם כמגנים על החלשים, אז זכותם.
לאור העובדה שהנושא מעסיק אותי מאד בשנה האחרונה מבחינה ערכית, אני ינסה לשפוך על רגל אחת את נקודת המבט שלי. מיותר לציין שזה קצת חופר...
חבריי הטבעונים - אין שום מטרה לפגוע.


״בני אדם לא אמורים לאכול בעלי חיים״
מה זה בכלל ״אמורים״? ברוב הדיונים שהיו לי בנושא, העלו בפני את הטענה שבני האדם הם לא קרניבורים, וגוף האדם לא נועד לאכילת בשר.
וואללה, לשמחתי הרבה אני לא מדען ואני לא באמת יודע להגיד אם בשר מזיק לגוף שלנו או לא. בואו נצא רגע מנקודת הנחה שהוא כן מזיק לנו לבריאות (ונתעלם מהעובדה שמי שלא צורך בשר זקוק ל״תחליפים״...חשוד?!). לצערנו הרב, חלק גדול מהפעולות שאנחנו עושים ומהמוצרים שאנחנו צורכים לא תורמים לנו יותר מדי לבריאות... מנהיגה במכונית ועד לשתיית אלכוהול. אז כנראה בריאות היא לא בדיוק המניע העיקרי שלנו בחיים..
בני האדם הם סוג של בעל חיים. ואת הטענה הזאת אני שומע בעיקר מטבעונים. אז בואו נדמיין סיטואציה לא סבירה - כל החזירים בעולם פתאום מתחילים לרקוד גנגנם סטייל. 5 פעמים ביום בשעות קבועות. כנראה שבכמה עשורים הקרובים זה יראה לנו מוזר, אבל אחרי זמן מסוים אף אחד כבר לא יגיד ״חזירים לא אמורים לרקוד״, כי חזיר זה חיה וככה הטבע יצר אותו, בצורה שבה בשלב מסוים באבולוציה הוא יתחיל לרקוד.
אז בואו נחזור למציאות. בני אדם התחילו (שוב, לטענת הטבעונים) כאוכלי צמחים, ומשלב מסוים הם התחילו לצוד ולאכול בשר. איך אפשר להגיד שהמעבר הזה לא טבעי?!? הוא כן טבעי, כי הוא קרה. 
ולגבי הטענה שאומרת כי אנחנו כבר לא צדים את בעלי החיים, אנחנו מגדלים אותם מראש לשחיטה - טענה נכונה לגמרי. אבל גם זה, ע״פ הטענה שבני האדם הם חיות בעצמם, טבעי לחלוטין.


״בשר זה רצח, כל אדם בעל מוסר יפסיק לאכול בעלי חיים, חלב וביצים״
מוסר... מילה מדהימה. אולי אחת המילים האהובות עלי בעולם. בעיקר בגלל שזאת אחת המילים היחידות שלא תקבל את אותה הגדרה בדיוק מפי שני אנשים שונים. כל אחד תופס אותה בצורה אחרת, והפריסה של ההגדרות שלה היא אינסופית. 
אחד חושב שלהרוג אנשים חפים מפשע זה הדבר הכי לא מוסרי בעולם, השני חושב שזה כל כך מוסרי שזה יסדר לו 72 בתולות.
אחד חושב שלהעלים מס זה לא מוסרי כי תשלום מס זה החובה שלו כלפי החברה, השני חושב שזה מוסרי מאד כי אתה דופק את המערכת שדופקת אותך.
אז איך אפשר לתת הגדרה כללית, או אפילו הגדרה של חברה מסוימת למילה הזאת? אי אפשר. כל אחד מחליט מהו סולם הערכים שמנחה אותו. 
ובנקודה הזאת אני בדרך כלל שומע את הטענה ״להרוג זה קו אדום״. נתחיל מזה שאני לחלוטין לא מתנער מההגדרה ״להרוג״. אנחנו חד משמעית הורגים חיות. אבל האם באמת קיים דבר כזה "קו אדום"?
כמו שאני רואה את זה, כל אחד מאיתנו, תחת נסיבות מסוימות, היה מוכן גם להרוג בנאדם. רובנו היינו צריכים להגיע למצב קיצוני שבו מאיימים על בן משפחה או חבר שלנו, חלק קטן מאיתנו היה מוכן להרוג כדי לקבל מליון שקל.
בני האדם לאורך ההיסטוריה הרגו אחד את השני בקרבות ומלחמות בשביל דברים הרבה פחות חשובים מאוכל.
אז אם אנחנו מוכנים להרוג אחד השני (תחת נסיבות מסוימות), לא מפתיע שאנחנו מוכנים להרוג יצורים חיים אחרים. דרך אגב, גם אם נפסיק לשחוט ולאכול אותם, אנחנו עדיין הורגים אותם, רק מהעובדה שאנחנו מזהמים את האוויר שלהם ומשתלטים להם על אזורי המחיה. בני אדם יכלו לחיות בשיתוף עם שאר בעלי החיים, אבל לאור הטבע שלנו, השתלטנו על כדור הארץ והרסנו הכל בדרך. אנחנו יכולים להגיד על עצמנו שאנחנו לא מוסריים? אנחנו המצאנו את המושג הזה! 
אנחנו מי שאנחנו, אם אלוהים (או מה שזה לא יהיה) היה רוצה משהו אחר מאיתנו, הוא היה יוצר אותנו אחרת.
דרך אגב, אני חד משמעית מרגיש התלבטות מוסרית כשאני אוכל בשר, אבל ממשיך עם זה כי זה מהווה חלק יותר מדי חשוב בחיים שלי. מה שבטוח, אי אפשר לשפוט את רמות המוסר של אדם אחר, כי המוסר שלו בוודאות מוחלטת יהיה שונה משלך.

״אפשר להסתדר גם בלי בשר״
אין ספק בכלל. אפשר להסתדר בלי בשר. אפשר להסתדר גם בלי נעליים ומכונית.
להסתדר זאת מילה נרדפת ללשרוד. כבר הוכחנו שכדי לשרוד לא צריך יותר ממערה, קרשים, ושיח חובזה.
אבל פה נכנסים כבר לשאלות פילוסופיות כמו ״למה אנחנו חיים?״. 
אז אחרי שחיפשנו וחיפשנו אחרי איזושהי מטרה נעלה שלשמה יצרו אותנו, וכמובן שלא מצאנו, נשאר לנו רק להמציא לעצמנו תכלית מסוימת. חלקינו בחרנו להאמין כי אנחנו פה רק כשלב ביניים עד למעבר לעולם יותר טוב, וחלקינו האינטליגנטי מאמין שאנחנו חיים פעם אחת בלבד, ולכן כדאי לנצל את זה.
אז מי מאיתנו שהחליט שהתכלית שלו מסתכמת בלחיות כדי לשרוד ולהמשיך את שם המשפחה שלו, יכול בכיף להעביר את חייו בלי דירה, מכונית, בשר, טיולים, עישון, טיסות, סקס למטרות הנאה, סרטים, מוזיקה וכו׳..
כמובן שאף אחד לא מכיר מישהו כזה, מהסיבה הפשוטה שלשרוד כבר מזמן לא מספיק לנו. אנחנו מחפשים משהו אחר. רובנו קוראים לזה ״אושר״ (למרות שמעטים מאיתנו יודעים להגדיר אותו). 
אני למשל, כמו רובנו, פשוט משתדל לעשות כמה שיותר דברים שאני אוהב. בעיקר בגלל שאני לא רואה טעם ותכלית בלעשות משהו שאני לא אוהב.
רצה הגורל, והדבר שאני הכי אוהב לעשות בעולם זה לאכול...מבחינתי זאת אחת ההנאות הטובות ביותר שיש לעולם להציע.
וכמובן שכשאני אומר לאכול, אני מתכוון לאוכל טעים, כי אם האוכל לא טעים אז הוא כבר לא לצרכי הנאה, הוא לצורכי הישרדות, וכבר סיכמנו שזה לא מספיק.
אז כמובן שאני יכול ״להסתדר״ עם אכילת קינואה ומלפפונים, אבל אני ממש לא אוכל כדי לחיות, אני חי כדי לאכול.
***מיותר לציין כמובן שאוכל טוב בוודאות כולל בתוכו בעל חיים/מוצר חלב, והמקרים הבודדים היוצאי דופן מעטים ושוליים מדי.***
אז יבואו ויגידו - יש הנאות אחרות בחיים, למען המוסר אפשר לוותר על ההנאה של האוכל. אז זה נכון. יש אנשים שיכולים לוותר על אוכל טוב, כי הם גם ככה לא מתלהבים ממנו יותר מדי. אבל האם למען המוסר נוותר גם על נהיגה במכוניות כדי לא לזהם את כדור הארץ? האם למען המוסר נפסיק להתרבות, כי ברגע שבני האדם ייעלמו מהעולם שאר בעלי החיים יוכלו לחיות כאן בשקט?
אין פה תשובה נכונה או לא נכונה.


לסיכום, לדעתי צריך להבין ולהפנים שאנחנו, בני האדם, מתוך הטבע שלנו, הורסים ומשתלטים על כל מה שקורה סביבינו. אפשר לשנוא את זה, אפשר לקרוא לזה אכזריות, אבל זה מי שאנחנו.
אותם אנשים שבחרו ללכת נגד הטבע האנושי כדי לחיות על פי הקווים המוסריים שלהם, אתם בהחלט משהו מיוחד, רק חשוב שתזכרו שמוסר הוא לא אקסיומה והגדרתו משתנה בין אדם לאדם.
ולגבי חבריי הקרניבורים - אני ממליץ לכם לשאול את עצמכם שאלות, לקרוא כתבות ולהטיל ספק, כי להעמיד פנים כאילו לא מדובר בהרג זאת נאיביות ואטימות, ולעשות משהו רק מתוך הרגל זה אף פעם לא חיובי.

צום קל ומצחיק לכולם!




יום שלישי, 10 בספטמבר 2013

שפה לפלצנים בלבד - האנשים שמתעקשים לתקן לנו את העברית.

"שתי אנשים יאללה תעביר לי את המצית ואיפה תלך?!?"

כל האנשים שקראו עכשיו את המשפט הזה מתחלקים באופן אוטומטי ל2 קבוצות:
הקבוצה הראשונה, שהיא הקבוצה האינטליגנטית, שואלת את עצמה ״מה לעזאזל הסיפור/הקשר/הרעיון במשפט הזה?!?״, בעוד הקבוצה השנייה, שהיא הקבוצה הפלצנית, בכלל לא שמה לב לחוסר הרצף הרעיוני במשפט והיא בכלל מתעסקת בזה שאנשים זה שני ולא שתי, אומרים מצת ולא מצית, ו״איפה תלך״ זה משפט עם תחביר שגוי.

נשאלת השאלה - איך לעזאזל נוצרה אותה קבוצת פלצנים שמרגישים צורך לתקן אותך בזוטות חסרות משמעות בכל רגע נתון?
למה זה כל כך מפריע להם, ויותר מזה, למה הם לא שומרים את זה לעצמם?

כדי למצוא את התשובה, צריך להיכנס קצת לעומק של הדברים, ולהתחיל מהשאלה הבסיסית ביותר - למה צריך שפה, ואיך היא נוצרה?

שפה היא כלי להעברת מסרים.
לכל בעלי החיים בלי יוצא מן הכלל יש אחת כזאת, ולבני האדם, שמחזיקים בגאווה גדולה בתכונה המבורכת של לרצות תמיד להיות שונים אחד מהשני, יש מאות כאלה.
כמו שאר בעלי החיים, בני האדם התחילו עם שפה שמספר המסרים שאפשר להעביר באמצעותה הוא מאד מצומצם, וככל שהתקדמנו עם האבולוציה הבנו שדפיקות על החזה ונהמות כבר לא מספקות את הסחורה ואם מוגה רוצה לבקש מבוגה שיוסיף עוד כפית של סוכר לעוגה זה ממש לא סביר שהוא יצייר לו את זה על הקיר.

אז גילינו שאנחנו מסוגלים להוציא עיצורים מתוחכמים יותר מהפה, והמצאנו מילים.
ולאור הצורך שלנו להיות מיוחדים, התחלקנו לקבוצות כאשר כל קבוצה המציאה קבוצת מילים משלה (אם תרצו - סיפור מגדל בבל השקרי).

ומאז, כל הקונספט הזה שנקרא שפה, עבר שינוי תרבותי שהסיט אותו לחלוטין מהמטרה הראשונית שלו.
אם פעם השפה הייתה כלי לתקשורת ולהעברת מסרים, היום בעיני רבים היא הפכה ל2 דברים שונים לחלוטין.

הראשון, הוא תפקיד השפה כסממן לאומי. הצרפתי מרגיש שהצרפתית מייצגת אותו והאנגלי מרגיש גאווה על כך שכל העולם מכיר את השפה שהוא המציא, ומרגיש כעס על זה שהאמריקאי לא מבטא נכון את המילים. השפה הפכה לדגל, להמנון, לצבעי המדינה, לתרבות.

השני, הוא תפקיד השפה כסמל סטטוס למעמד חברתי. הרעיון של משלב לשוני גבוה נוצר מלכתחילה (בכל השפות) ככלי להבדלה בין מעמדות, כי לא הגיוני שלורד ידבר באותו סגנון ומשלב כמו כורה פחם, והדבר נשאר עד היום, כאשר ישנן מילים שרק אנשים מסוימים משתמשים בהן, כדי להבליט את היותם חכמים יותר/עשירים יותר/טובים יותר.

חברי הקבוצה הפלצנית לא אשמים בראייה המעוותת שלהם לגבי השפה, ככה חינכו אותם. ובגלל זה, כאשר הם מדברים, הם לא מדברים רק כדי להעביר מסר, הם מדברים כדי להחיות ולחזק את השפה העברית, ובכך (בעיניהם) להעצים את הגאווה הלאומית. 
האמת? עם אנשים כאלה אני יכול לחיות בשלום. המטרה בסופו של דבר היא מובנת וראויה להערכה, למרות שהאמצעי לדעתי הוא שגוי לחלוטין, שכן ישראלי לא נמדד על פי תקניות העברית שלו, יש אנשים פה שלא מדברים עברית בכלל שלטעמי הם הרבה יותר ישראלים מאחרים שמדברים שוטף.
אליעזר בן יהודה אמר - "שני הדברים שבלעדיהם לא יהיו היהודים לעם: הארץ והלשון". לא שאני בעד הבדלנות הזאת, אבל גם אם כן, אי אפשר להגיד שבנאדם שלא מוריד את הדגש בבגדכפ"ת לא מדבר את הלשון היהודית. הוא פשוט מעדכן אותה.

עם החלק השני של הקבוצה הפלצנית דווקא יש לי בעיה גדולה, כי מי שמרגיש שהוא צריך לשנות את נוסח הדיבור שלו כדי להבליט את היכולות השכליות או המעמד שלו, הוא לא יותר מעלוב נפש בעיני.
אם בנאדם יבוא אלי ויציע לי לשחק איתו משחק באישקוקה, אני לא אגיד לעצמי "וואו איזה בנאדם חכם עומד מולי, אני אשמח לשחק איתו שחמט ועל הדרך לתת לו להאיר אותי עם הידע הרחב שלו", סביר יותר שאני אצעק "יצור מהASSSSSSSSS" ואלך לי לדרכי.

ונקודה נוספת למחשבה - מי מחליט מהי "עברית נכונה"? האם אותם אנשים שיושבים באקדמיה ללשון הם נבחרי ציבור? האם הם קיבלו מנדט ממישהו? את השפה, העם מייצר. אם עכשיו כל המדינה תתחיל להגיד "בלבושבוש" במקום שעון, "בלבושבוש" תהיה מילה נרדפת עברית תקנית לשעון, אם האקדמיה תרצה ואם לא.
מה שאומר שאם (נניח) לרוב המדינה יהיה יותר נוח פתאום להגיד "עשר כוכבים", אז כוכב בעברית יהפוך לנקבה, או שיקבל התייחסות של שם עצם יוצא דופן.

אז הבנו למה יש אנשים שטעויות דקדוקיות בעברית מפריעות להם, אנשים ששכחו מהו תפקידה האמיתי של השפה ושלא מבינים שאם המסר עבר - השפה עשתה את העבודה שלה. 
אבל למה, למען השם, הם מרגישים צורך לתקן אותנו?!?

זה כמובן נובע מהצורך של אנשים להפגין ידע, ואולי גם מהצורך שלהם לחנך את כל העולם. כמובן שהם לא יודו בזה ותמיד ישתמשו בטענות טיפשיות כמו ״זה צורם לי באוזן״, ואנחנו מצידנו נחשוב על הדרך הכי מקורית שבה נוכל להרוג אותם.


אז לסיכום, תנסו להתעסק בעיקר, יש לנו את השפה הכי מגניבה בעולם וחבל שסתם נהפוך אותה למשהו שמעיק לנו על החיים, כל עוד המסר עבר זה לא משנה איך הוא עבר, ואם מישהו אומר שניים במקום שתיים והוא לא ביקש ממכם מראש להיות המורים שלו ללשון אז תסתמו באלגנטיות את הפה,

ובשורה התחתונה,
תנו לדבר בשקט.



המועצה לשלום המוח.



יום שבת, 6 באפריל 2013

שביל הגולן - מפסטנים בארץ, מרגישים בתאילנד.

"היא נכנסה למועדון, אבל הוציאה לכולם את העיניים" (ציטוט מתוך הפואמה המפורסמת של גדולי משוררי הדור)

אפטר פסח שמח לכולם וחזרה טובה לשגרה (ממש) !

הסיפור של היום התרחש בכלל באוקטובר, ולקח לי המון זמן להושיב את עצמי לכתוב אותו כי אני עצלן מוצהר.
תודה מיוחדת ליוני שהזכיר לי את מאורעות הטיול.

והנה זה מתחיל:

28-29.9 - סופ"ש עם דני, דיינה, דוני וכו':
אז אחרי המון תכנונים, ארגונים, שריונים, בכיונים ודיונים, יצאנו בשישי בבוקר אני, אלעד, יוני, דרהי, ניצן, אורי ורווי, מגני תקווה הבירה לכיוון דפנה - מקום מגוריו של אלעד בעמק החולה.
כמובן שהיציאה התעכבה תודות לניצן שנזכרה במשהו שהיא צריכה לעשות ברגע האחרון - דבר שבאופן לא מפתיע ניבא את העתיד לבוא.

אחרי הנסיעה הארוכה התמקמנו בדירת חצי חדר של אלעד, מקום שאמור לאכלס במקרה הטוב 2 בני אדם, והלכנו משם ל"מחלק" (שם שהמציאו הסטודנטים הwanabe מקומיים למעין שכר המחלק את נחל דן לשניים), לקצת טבילה קפואה ודלקת ריאות.

את היומיים הבאים העברנו בקניית אוכל, ציוד, צפייה בסרטים, אכילה בהמבורגריה הטובה ביותר בארץ (קלומפוס) ובהמון המון רביצה.

2 אנקדוטות מהיומיים האלו, שסיפקו המון חומר לטיול:

- בלילה הראשון יוני מספר לנו על שיר חדש שהשמיעו לו - "תאילנד" של הultras. אחרי דיון מעמיק על כל הטרנד החדש בארץ של שירי ה"בא לך עלי בא לי בא לי עליך" למיניהם, אנו מחליטים לשמוע את השיר המדובר, ומגלים את השיר הכי סתום שנוצר בעשור האחרון. מיותר לציין שהשיר הטיפשי הפך להמנון שלנו במשך כל הטיול.

- ביום שבת אני ואלעד יצאנו לריצה, לקראת הסוף פגשנו 2 בנות שהסתובבו להן במטעים של קיבוץ דן בערב עם בגד ים ("שכחנו" את הבגדים באוטו). אחרי היכרות בסיסית שבמהלכה 2 הפקאצות דחפו את המשפט "חיים בזרם" איזה 20 פעמים, הן הסבירו לנו שלטיולים שלהן קוראים (מי אלו האנשים שקוראים, אני עדיין שואל את עצמי) "סופ"ש עם dani וdeni" (קיצור של עדן ודנה, או שמה זה לא כל כך קיצור, כי יש פה בדיוק את אותו מספר הברות).
גם פה לא יכולנו לפסוח בבגרות על העניין, וכך יצא שבמשך 8 ימים קראנו אחד לשני בכל מיני הטיות של "דנה" (dani,deni, דיינה, דינה, דאניה, דוני, דנה, סודני והדני הענק). נחשו מי היה הדני הענק.

בלילה השני יהב הצטרף, ואחר עוד לילה של הידחסות של שמונה אנשים בדירת יחיד, התחיל הטיול.

30.9 - יום ראשון בשביל הגולן - מקופות אתר החרמון לתל קצעה:
בבוקר יצאנו עם מונית לכיוון אתר החרמון, משם התחלנו ירידה בנחל גובתה , עד לחיבור עם הכביש העולה לכיוון נמרוד.
את הירידה המעצבנת הנעים לנו דרהי עם המיני גיטרה (שבאופן מפתיע לא ניתן לה שם).
ההגעה לנמרוד הייתה משעשעת, כי ציפינו שיהיה שם משהו לקנות, אך מדובר בסך הכל ב2 אוהלים וחצי זרוקים בצורה רנדומלית בשומקום.
אחרי שהקפנו עם השביל את מעוז הכנאפה הבלתי מעורער (מסעדה), הגענו לברכת רם היפה - מאגר מים שבעצם נמצא מעל לוע של הר געש, שם אכלנו צהריים (האמת שהיינו כל כך שבורים מהמשקל והלכנו כל כך לאט שהארוחה הזאת הייתה באיזה 3).
משם המשכנו עד לתל קצעה, שם הקמנו את חניון הלילה, והעברנו ערב סביב המדורה של אורז, גיטרה ואיפה תלך.

נמרוד
1.10 - יום שני בשביל הגולן - מתל קצעה למרום גולן:
פתחנו את היום בטיפוס להר אודם, ואחרי שגילינו כי בבסיס למעלה אין נפש חיה ולאור העובדה שהיינו חייבים למלא מים, ירדנו למטה לתוך הישוב אודם (טוב נו, גם רצינו קולה קרה).
השערים כמובן היו סגורים וטיפוס מן הסתם עדיף על הליכה של ק"מ לשער הראשי, נכנסנו לישוב והתמקמנו במדשאה לארוחת בוקר.
הצרכנייה לצערנו הייתה סגורה (היה איזה חג או משו, לא מבין בזה) ונאלצנו להתפשר על הריטואל הרגיל של נייצ'ר וואלי עם נוטלה וסקיפי.
היציאה מאודם הייתה קצת בעייתית, כי מהשער שהיה פתוח היינו צריכים להקיף את כל הישוב כדי לחזור לשביל, בדרך מבולדרת ולא לגיטימית בעליל.
אחרי חזרה לשביל ומעבר באנדרטה לחללי פלס"ר 7, הגענו למרגלות הר החרמונית, שם נכסף לעיננו אחד ממצבורי הזבל הגדולים בגולן. יפה בסך הכל.
התחלנו לעלות לאט ובזהירות לחרמונית, הנוף לכיוון סוריה עוצר נשימה, למרות הערפל המעצבן שנפל עלינו באותו יום.
הגענו לאנדרטת עוז 77, המשקיפה על עמק הבכא, שם עצרנו לארוחת צהריים והצטיידנו אצל הבדואי בקולה, לבנה ועוד ממרח לא ברור שיהב הגדיר באופן די מדויק - "אלוקות".
מזג האוויר החליט להתעלל בנו קצת, והתבטא ברוחות פסיכיות וטיפה גשמים, שליוו אותנו מהאנדרטה עד לסוף היום.
הירידה משם הייתה די מתונה, ולמרות שהשעה כבר הייתה יחסית מאוחרת החלטנו לוותר על התענוג של לישון בבאב אל הוא הנמצא לצד מאגר בנטל, ולהמשיך עד לישוב מרום גולן, שם דודה של איה (שהצטרפה אלינו באותו ערב) חיכתה לנו עם מפתחות למועדון.
אחרי עליה לא פשוטה לישוב, התמקמנו במועדון, עשינו מקלחת כיורים, הזמנו פיצה (חלק הלכו למסעדת הבוקרים המפורסמת) וסיימנו את היום בצפייה באחת מהתכניות המזעזעות של ימינו - "אלוף העברית" - תחרות חסרת אחריות המאגדת ילדים מסכנים שלא שפר עליהם גורלם ומאלצת אותם לחזק את תדמיתם היצורית באופן שיצלק את נפשם עד סוף ימי חייהם.

מאגר בנטל
2.10 - יום שלישי בשביל הגולן - ממרום גולן לעין זיוון:
פתחנו את היום ב"ארוחת בוקר מלונאית" באדיבות דודה של איה,ויצאנו לדרך.
לא כך כך ידענו עד לאן נלך באותו יום, והאמירה הרווחת הייתה "נגיע לעין זיוון ונחליט". כאילו שלא היה ברור שנישאר שם.
קצת אחרי היציאה ממרום גולן התפצלנו, חצי עלו להר בנטל וחצי נשארו למטה עם הציוד.
מההר יש תצפית נהדרת של 360 מעלות, אך לצערנו האובך היה כבד מדי מדי באותו יום... לא נורא!
את הירידה בחזרה עשינו con dedo, חברנו לחצי העצלן והמשכנו לעין זיוון.
באמצע הדרך פתאום אנחנו פוגשים את נאפו! גדול.
בהגעה לעין זיוון ביטלנו כל מחשבה על להמשיך הלאה באותו יום, הקמנו מאהל ואכלנו ארוחת ערב משוגעת של בולונז מפחיד.

מרום גולן
3.10 - יום רביעי בשביל הגולן - מעין זיוון לקשת:
למען האמת מדובר ביום הליכה די משעמם, כי כמעט כולו לצד כביש 98 העובר את כל הגולן.
החיתוך היחיד המעניין בו הוא העליה להר חזק, בשמורת רכס בשנית, שמורה נחמדה מאד הנמצאת ממזרח לכביש ליד הישוב אלוני הבשן.
אחרי העליה להר והקפה שהחזירה אותנו לכביש 98, עצרנו ליד מתקן מקורות לארוחת צהריים.
החלטנו שעד הישוב קשת נמשיך בדרך הקצרה ביותר האפשרית, כי המשך השביל קצת מעפן בחלק הזה... אני ויהב דאגנו ללכת אחרונים, וכך לפי חוק הכלים השלובים תפסנו טרמפ ראשונים עד לחרבת חשניה, שם חיכינו לשאר החבר'ה בהריסות של מסגד לצד הכביש.
אחרי שכולם הגיעו (חלק con dedo וחלק ברגל) המשכנו ביחד ברגל לישוב קשת, שם עשינו קניות וחיפשנו מקום לישון בו.
אחרי חיפושים נרחבים בישוב, שכללו כניסה למועדון הנוער שם פגשנו 2 ילדים בכיתה ד' שעישנו נרגילה ושיחקו משחק לא ברור עם ז'יטונים של פוקר ופצץ של פוגים, הגענו לבית ספר שדה, שם האחראי לקח מאיתנו 30 שקל לאדם תמורת מזרן (!!!).
אחרי עוד ארוחת ערב נחמדה וזלילת עוגיות "פפושדו", צילמנו קאבר איכותי ל"תאילנד" (אותו אתם מוזמנים לראות בקישור הבא: http://www.youtube.com/watch?v=9jRxUiYcVP0) והלכנו לישון על מזרנים כמו מלכים.

קירות המסגד בחרבת חשניה - בטיחותי!
4.10 - יום חמישי בשביל הגולן - מקשת עד לחניון נחל דליות:
את ההליכה התחלנו מאוחר יחסית (לניצן הייתה ציפורן חודרנית והיא רצתה לראות רופא, למרות העובדה שדרהי היה נגד הדרכה במדור טראומה בקורס חובשים, הכשרה מספקת לחלוטין לצורך המקרה), וכבר בתחילת ההליכה יוני חטף עקיצה מצרעה (אולי זוהי נקודת המפנה שתצמיד לו את הכינוי "יוני ביש-מזל").
ההליכה כולה הייתה בטח פתוח לחלוטין בלי טיפת צל, ביום (דווקא היום) שמשי לחלוטין.
איזה חום! בדרכינו עברנו בחרבת פרג, ואם אל דנניר, והגעה לנחל דליות התחלנו לסטות מערבה, עד למאגר דליות היפיפה, אחת הנקודות היחידות שהצליחו להשכיח ממני את העונה הלא טובה בכלל שבחרנו לטייל בה.
בצומת דליות נפרדנו מאיה, והתמקמנו בחניון הלילה שקרוב לכביש, שם פגשנו את אבא של יהב (עם חבריו), והעברנו לילה של שינה-לא שינה תודות לחבורת הערסים שהתמקמה בחניון ולא סתמה את הפה עד 3 לפנות בוקר.

מאגר דליות
5.10 - יום שישי בשביל הגולן - מחניון נחל דליות למסעדת מור וקינמון:
בעת יציאתנו למסלול דאגנו להשכים עם גיטרה וסירים את חברינו הערסים שהנעימו את זמנינו בלילה, התחלנו ללכת דרומה לכיוון מאגר סמך, משם ירדנו עם נחל סמך כאשר אנו הולכים לצידו בסמוך לישוב נטור, שם פגשנו את אורי ורווי שתפסו לשם טרמפ.
השביל נפרד מנחל סמך וממשיך יותר דרומה, ומגיע לכביש 789, משם חתכנו עד לחניון הלילה הנמצא בסמוך למסעדת "מור וקינמון", שמסתבר שכבר אינה פעילה (כמעט הכל הרוס שם).
שלחנו את דרהי ואורי למלא מים + לעשות קניות, בזמן שהתחלנו לבשל את ארוחת הערב, משתדלים בכל כוחנו לא לחלל את גברת שבת.
הגשר הסורי - נחל סמך

6.10 - יום שביעי בשביל הגולן - ממסעדת מור וקינמון למבוא חמה:
נפרדנו מדרהי, אורי, רווי וניצן שהחליטו לחתוך לכנרת, המשכנו אני, אלעד ויוני בעליה לכיוון מצפה אופיר.
אחד הדברים הכי כיפים בטיול הארוך הזה, הוא לראות את הכנרת בפעם הראשונה (בטיול כמובן). ההליכה מלווה בתצפית מתמדת לכנרת, עד שהשביל מתחיל לזלוג לכיוון גבעת יואב, שם עצרנו במגורי התאילנדים להתרעננות, ופגשנו 3 ילדים רבאקיסטים עם תד"לים שעשו גם הם את השביל.
ההליכה לוותה בפיסטונים by definition, ובשמש הכי חזקה שהייתה לנו בכל השבוע האחרון.
בהגעתנו לכביש 98, למקום שצוין באתר שביל הגולן כ"אמפי גולן" (אין שם כלום) הבנו שלא נוכל להעביר שם את הלילה, והחלטנו להיות אמיצים (היה כבר 3 בצהריים) ולהמשיך עם השביל היורד לנחל מיצר (ועולה בחזרה לגובה שבו היינו) עד למבוא חמה.
החלטה טיפשית מאד כמובן... נחל מיצר פשוט נהדר, יפה וכיף להליכה, אך ברגע שהוא נגמר מתחיל הקאדר האמיתי, כאשר השביל עולה עם כביש שבור בחזרה לכיוון מבוא חמה. באיזשהו שלב נאלצנו לשלוף את הפצלים כי היה כבר חשוך לגמרי, אך למזלנו ההליכה הייתה על כביש בלי סכנת נפילה.
כאשר הגענו למבוא חמה התקשרנו למלכת הקשרים של ישראל - ערבה רז - שדאגה לכך שחברים שלה ממבוא חמה יארחו אותנו, וכך מצאנו את עצמינו בארוחת ערב מצוינת, שכללה אפילו חליטת תה (יוני כמעט בכה שהוא טעם אותו).
מבוא חמה הוא ללא ספק הישוב עם הנוף הכי יפה שיצא לי לראות!

שבור בסוף נחל מיצר
7.10 - יום שמיני ואחרון - ממבוא חמה לעין תאופיק:
בגדול אי אפשר אפילו לקרוא לזה יום הליכה...
ירדנו על צלע הר נמרון עד שהתחברנו לכביש 98 במקום שנקרא עין תאופיק, שם הסתיים השביל באופן רשמי (או בעצם לא רשמי בכלל, כי אין שם אפילו שלט קטן לרפואה שאומר "סיימת").
אחרי חצי שעה של המתנה הצלחנו שלושתנו לתפוס טרמפים לטבריה ולקחת אוטובוס לק"ש (יוני הגיע באוטובוס אחד מוקדם יותר ואסף אותנו משם).
אחרי מקלחת והתארגנות בדפנה נתנו עוד ארוחת מלכים בקלומפוס, והלכנו לראות את הקלאסיקו הראשון של העונה.


לסיכום, היה אחד הטיולים, מומלץ ביותר לכל אוהבי הטבע וההליכה, והתקופה הכי טובה לעשות אותו - היא עכשיו!

להתראות עד החפירה הבאה,

דני.



"ישנן בנות, ישנן בנות, שאינן בנות"

יום ראשון, 31 במרץ 2013

טיול מכתשים - פסח 2013 - הסנפיר הגדול, נחל חתירה, עין עקב

"מאז הזמן עבר והזמן רצה אחרת, מביטים אחור ונזכרים"

מה קורה אחים על מלא?
בעקבות ה5 טון זמן פנוי שנפל עלי בתקופה האחרונה החלטתי להחיות קצת את הבלוג, בעיקר בגלל שיש לי הרבה דברים לזיין עליהם את השכל, והמקלדת מאפשרת לי לחפור להמון אנשים סימולטנית, דבר שבLIVE יכול לגזול ממני המון זמן פנוי (שיש לי).

אז נתחיל מהטיול הקצרצר שלנו לאזור המכתשים, בתקופה היחידה בשנה שבה יש יותר אנשים בדרום ובצפון מאשר במרכז, הזמן שבו אפילו הערסים שבערסים משתמשים באוהלי האיגלו שלהם, החג הגרוע ביותר בלוח השנה העברי והמיותר - פסח.

את הטיול תכננו (אני, האיש בעל 1000 השמות ויוני), כמה שבועות טובים לפני היציאה, והחשיבה הייתה לחזור לנגב אחרי יותר משנתיים שלא טיילנו בו, והפעם לעשות את זה עם ת"ש גבוה מה שאומר בלי הרבה ציוד על הגב מה שאוטומטית אומר עם שני רכבים.

איכשהו ביום לפני הטיול כל החברים מהסיטי ומהפרבר השולי של הסיטי שקבענו איתם (חוץ משלושתנו) דפקו שפשף (החברים מקרית אונו/פ"ת/אור יהודה פתחו טיול זוגות מתחרה, והחבר'ה מהסיטי פשוט עצלנים וחסרי מילה), אך דווקא תושבי הצפון הוכיחו את ספונטניותם בדמותו של צור גרזן, ששמע על הטיול ב12 בלילה וב6 בבוקר כבר עלה על אוטובוס לתל אביב.

וכך יצאנו ביום רביעי עם 2 מכוניות עמוסות בכל הציוד שהיית מצפה שמשפחה תביא איתה למרבץ בכנרת, חוץ מנרגילה (לוקח את האשמה עלי).
נפגשנו ארבעתנו בבאר שבע, באיחור קל שלי בגלל האיסוף של צור מתל אביב (שגרר בכיונים בלתי פוסקים של אלעד עד לסוף הטיול), ואחרי קניות מוגזמות לחלוטין בסופר החלטנו לפתוח את הטיול בארוחת שחיתות בקאסה דה ברזיל. איזו טעות פטאלית. רק אחרי שהתיישבנו פתאום הבנו שמדובר במסעדה כשרה לפסח, שלכבוד החג הגרוע בשנה לא רק שהוציאה מהתפריט את כל המוצרים שעשויים מקמח ראוי למאכל אדם, אלא גם החליטה לבטל את העסקית של "השיפוד הרץ" (הזרמת בשר בשיטת אכול כפי יכולתך) - מהלך לא מובן שכן אין קשר בינו לבין פסח, ומוזר במיוחד לאור העובדה שזאת הסיבה שאנשים מתקרבים למסעדה הזאת מראש. תאמינו לי שאין הרבה מראות עצובים בעולם כמו המבורגר על מצה.

משם נסענו לכיוון המכתש הגדול, ולמרות השעה המאוחרת הספקנו לעלות על ה"סנפיר הגדול" - כינוי לאחת הנקודות הגבוהות ביותר על הדופן המזרחית של המכתש הגדול, משם קיבלנו תצפית מדהימה לכל המכתש, שבתקופה הזאת בשנה היה צבעוני הרבה יותר ממה שהתרגלנו לראות.
אחרי שכבר קפאנו מהרוח התחלנו לרדת למטה דרך ה"סנפיר הקטן" (מקוריים שם החבר'ה שממציאים את השמות), וחזרנו לחניון הלילה של "עין ירקעם".

אחרי מאבק ברוחות הצלחנו להקים את המאהל (בערך על מפתח של אוהל לכל בנאדם), וישנו כמו מלכים תודות למזרונים האמיתיים שהבאנו.

ביום השני השארנו מכונית אחת בחניון יום של הסנפיר הגדול, ונסענו לחניון יום של נחל כמוס.
משם התחלנו הליכה בנחל כמוס היפיפה, שבתחילתו היו אפילו גבים מלאים במים, והמשכנו איתו עד שהגענו למעלה ימין -אחת הנקודות היפות ביותר בנגב, מרפסת סלע עם תצפית מטורפת לנחל חתירה. משם בעצם כבר התחברנו לשביל ישראל, אך לאור ההבדל בתקופה בשנה המקום נראה שונה לחלוטין, בעיקר צבעוני יותר.
ירדנו ממעלה ימין והמשכנו עד לחיבור עם נחל חתירה, איתו המשכנו מערבה עד למעלה פלמ"ח, שהפעם היה פחות מסוכן תודות לתיק הקטן.
בסוף המסלול באזור השעה 13:00 הגענו לחניון שבו השארנו את הרכב, רק שהפעם היו שם משהו כמו 150 מכוניות!
לא יאומן איך כמו בלחיצת כפתור כולנו יוצאים לטייל בפסח!

חזרנו למכוניות וקפצנו למעלה עלי, שם עלינו לתצפית על המכתש הקטן (חוץ מיוני - הבנאדם היחיד בעולם שרעב מתבטא אצלו בכאבי ראש), המקום הכי יפה בדרום בלי צל של ספק. ויתרנו על לרדת עד ללוע השטן (כי די כמה פעמים אפשר לעשות את אותו מסלול) ונסענו לעיר עם הזנב - דימונה.

אחרי א"צ גרועה מאד בדימונה הצטרף אלינו יהב על מלא ובת זוגתו עליסה המושיעה ויחדיו נסענו לחניון לילה עין עבדת, אחד החניוני לילה היותר יפים ומסודרים שיצא לי לראות בנגב!
אחרי גיחה לשדה בוקר כדי להביא עצים הרמנו יופי של פויקה, אפשר אפילו להגיד הפויקה הטוב ביותר שאכלתי כי היה בו כמעט אך ורק בשר, ופרשנו לעוד לילה של שינה מפחידה שנקטעה כאשר יוני החליט ב3 בלילה שהוא לא מבסוט יותר על הפויקה.

ביום שישי נסענו אחרי התארגנות עצלה ביותר (שתוגברה בדיונים טפשיים ובלתי פוסקים על איך הזזת השעון שעה אחת קדימה משפיעה לנו על הלו"ז) למדרשת בן גוריון, משם התחלנו הליכה על שביל ג'יפים לכיוון עין עקב כאשר בדרך חולפים על פנינו עשרות ג'יפים (גלידות קראחנות טיקות) שהעדיפו (בצדק) לוותר על השעתיים הליכה לכל כיוון (יש שיטענו שרכבי החברה שטיילנו איתם עדיפים על כל רכב ארבע על ארבע, אך לאחר מספר בלתי מבוטל של התחפרויות בעבר אני יכול להיות שלם עם זה שהשארנו אותם בחניון).
ההליכה לכיוון עין עקב מלווה בנוף המדהים של הרי הגיר של בקעת צין, עם הצורות המיוחדות שאין בשום מקום אחר בארץ!
עין עקב עצמו זה מעין פשוט מדהים, 8 מטר עומק של מים קפואים בקטע אחר, עם צמחייה ירוקה שמתעצמת ביופי שלה על רקע המדבר, פשוט נקודה מדהימה.
אחרי קצת פקל"ק וטבילה חזרנו בדרכינו חזרה, רק שהפעם לפחות חצי מאיתנו הצליחו לזרז את הדרך בעזרת שימוש באיבר החשוב ביותר כדי להגיע מהר ממקום למקום - האצבע.
טרמפ מדהים עם אחד הג'יפאים למניעת ההלוך-חזור.

בחזרה למדרשה סיימנו עם תצפית מרחבת הקבר של בן גוריון על בקעת צין המרשימה, ובכך חתמנו את הטיול.

אין כמו הנגב.

להתראות עד הפעם הבאה!

נחל כמוס

הנוף ממעלה ימין
אנחנו על רקע בקעת צין